"היי אמא"
"מתוקה! מה קרה? אין בית ספר?" ענתה לי כשידה הימנית אוחזת בעכבר המחשב "למה העיניים שלך אדומות ומצומקות?", "אהה..." נאנחתי וסיפרתי את אשר קרה.
היא הביטה בי כאשר חיוך גדול התפשט על פניה, חיבקה אותי חזק מאוד עד שיצא לי קול ציחקוק קטן.
כל אחד מהמשפחה שלי הוא דמות להערצה, לא משנה כמה אני ארגיש רע הם תמיד יהיו שם בשבילי, אמא שלי, אבא שלי, אחותי הגדולה, אני לא זוכרת פעם אחת שהרגשתי רע והם לא עזרו לי לקום ולהתגבר... מה הייתי עושה בלעדיהם....
יצאתי עם אימי לטיול בעיר עד שאבא שלי הגיע מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו מה קרה והוא רץ אלי ונתן לי חיבוק: "טיפשונת על מה את בוכה חחחחח", שלושתינו צחקנו.
כעבור זמן מה קיבלתי הודעה מאחותי "מחכה לך במחסן", קיבלתי אישור מהורי ויצאתי מהבית.
נסעתי אל מחוץ לעיר עד שהיגעתי למחסן נטוש על קצה צוק גבוה שמתחתיו ים רגוע ושליו, כשעליו אחותי יושבת.
"מה קורה? התגעגעתי... איך בעבודה?" אמרתי כשחיוך על פני ומה שקרה בבוקר נשכח מזמן מאחור.
"קשה... זו באמת עבודה מעייפת..." אמרה וניסתה לתת חיוך קטן שלא אדאג.
המחסן הזה היה פעם חווה קטנה בה היו כבשים, עיזים וחזירים. אחותי ואני מאוד אהבנו לבקר שם כשהיינו קטנות, לאחר זמן מה החליטו להעביר את החווה למקום טוב יותר והחווה הישנה נהרסה חוץ מהמחסן הקטן בו היו שמים את האוכל של החיות. מאז שאחותי עזבה את הבית החלטנו להיפגש שם בכל פעם שנרגיש רע ולא בנוח. אנחנו באות למקום בערך פעם בשבועיים או בחודש ומספרות את מה שעבר עלינו.
"מה קרה? רוצה לשתף?" שאלתי כשראיתי את עייניה מלאות בדמעות.
"לא, זה בסדר... הכל טוב.... זה שאת פה איתי כבר גורם לי להרגיש יותר טוב.", תמיד הרגשתי שאחותי מסתירה ממני משהו, אבל חשבתי שזה רק המחשבות המוגזמות והקיצוניות שלי, אך הפעם כבר הבנתי- היא לא מספרת לי הכל.
נפרדנו במילותייה "אל תתני למה שהרוב חושב להיות צודק".
למחרת אחרי בית הספר החלטתי ללכת בדרך אחרת לביתי, שבאמצע נמצא הבית של איאן- הנער שעיניי לא עוזבות לרגע, שלא הגיע לבית הספר היום. חשבתי אולי הוא נמצא בגינה וכשיראה אותי יגיד לי שלום ויסביר למה אינו היה.
הייתי בטוחה שאני זוכרת את הדרך טוב, הרי אני סטוקרית מאוד ויודעת בדיוק מה הוא אוהב איך נראה האוטו של אמא שלו מה מספר הטלפון הנייד שלו וכמובן היכן הוא גר, אולם עם כל זה לא הצלחתי כל כך להתמצא בדרך לביתו ונאבדתי, אז החלטתי לחזור וללכת בדרך הרגילה....
כבר יחסית מאוחר וניהייתי רעבה, אז "קפצתי" אל המאפיה שהייתה בתחילת הרחוב כדי לקנות כמה קרואסונים לדרך.
המאפיה הייתה מלאה באנשים לקח לי המון זמן למצוא את האזור של המתוקים, לקחתי ארבעה שיהיו שניים לי, אחד לאימי ואחד לאבי והתחלתי ללכת לכיוון הקופה...
מכאן מתחיל הסיפור
אל הקופה ניגשו שני אנשים: אחד גבוה ושרירי עם נעלי ספורט מלוכלכות וקרועות ואחת נמוכה יותר עם מגפיים שחורים וגבוהים.
הם התחילו לצעוק שהם רוצים את כל הכסף של המאפיה ושל האנשים ושאף אחד לא יוצא עד שהם משיגים את הנדרש.
אנשים התחילו לרוץ לכיוון היציאה, היה די מוזר שרק שני גנבים ללא כלי נשק הגיעו כדי לשדוד מאפיה.
בהבזק של שנייה כל מי שהיה קרוב ליציאה נשרט עד הדם. כל האנשים עצרו בבהלה.
עורם של הגבר והאישה נהיה לבן, הורידים נהיו שחורים עד עינייהם, השרירים התנפחו, לגבר המרפק של יד שמאל נהיה חד וקשה כמו גרזן וציפורניי האישה ביד שמאל נהיו ארוכות וחדות כמו סכינים.
האנשים התחילו להוציא את ארנקייהם ולהביא את כספם, כאשר רגליי התחילו לרוץ לעבר היציאה.
לא ידעתי מה עובר עלי, למה פתאום יש לי מספיק אומץ לצאת, למה האדרנלין שלי פתאום קופץ כל כך.
היגעתי לכיוון היציאה, הרמתי את ידיי כך שיחסו את ראשי, שאם השניים יחליטו לשרוט אותי לא אפגע כל כך ועצמתי את עיניי. יצאתי. ללא פגע. פתחתי את עיניי ורצתי הכי מהר שאני יכולה, עד שהאישה עם הציפורניים החדות השיגה אותי ותפסה את ידי הימנית בידה הימנית. עצמתי עיניים. זה הסוף, אני אבודה, לא רק שלא הבאתי את כספי גם ברחתי.
כעבור מספר שניות של שקט פתחתי את עיניי וראיתי אותה מסתכלת על ידי הלבנה המוחזקת בידה. היא שחררה אותי ואמרה "לכי, את בכל מקרה אחת משלנו. ברוכה הבאה לעולם האמיתי...".
YOU ARE READING
Touch the Death
Ciencia Ficciónחשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חיים בתמימות ויום אחד מגלים את האמת שהעולם הוא לא כמו שחשבתם שהוא?.... זהו סיפור המדבר על ילדה בשם אני יוקלי בת ה-17 שלומדת בבית ספר רגיל בעולם רגיל, לפחות ככה היא חשבה שזה. עד שמגיע יום שמשנה את חייה מקצה לקצה. אני מג...
