הורדתי את איאן ליד בית החולים שם ריינר חיכה לנו. לפני כשעה התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה שקרה והוא מיד החליט שהוא יטפל באיאן ושאני אגיע הביתה. ריינר הכניס אותו לבית החולים והתקשר להוריו, ואני התקשרתי להורי שבדיוק דיברו עם מורה אחד מבית הספר. הם שמחו מאוד לשמוע שאני בסדר גמור מפני שנחשבתי כנעדרת. הגעתי הביתה שעתיים אחרי פרוץ השריפה, הייתי עייפה מלוכלכת ומיוזעת. הלכתי ישר למיטה לנמנם מעט.
עבר יום, הודיעו לכל התלמידים ואנשי הצוות שככל הנראה בעוד שבוע נחזור ללמוד בתיכון אחר הנמצא בקצה השני של העיר. המשטרה עדיין מתחקרת את אירוע שריפת בית הספר היסודי, כך שניתן להבין שהתשובות לא יהיו בזמן הקרוב. אני לא אחכה לתשובות, כי אני זו שתביא אותם. ראיתי מחוץ לחלוני את שני הניסויים שפגשתי ליד בית החולים ביום שריפת בית הספר היסודי. אמרתי לאימי שאני יוצאת להתאוורר לכמה שעות וירדתי למטה לכיוון איש הגרזן והאיש המקועקע כשעל פני גדל חיוך מסופק ביותר.
"כנסי למכונית." אמר איש הגרזן, כשחצי מגופי כבר בתוכה. נסענו לאותה שכונת עוני רק שהפעם הגענו למבנה אחר, מוזנך אף יותר. יצאנו מהמכונית ונכנסנו, שם היו שאר אנשי הכנופייה המונים סך הכל שישה אנשים כרגע. החיוך שלי נותר זעיר וברור לעיניי כל.
"תעזרי לנו ואנחנו נעזור לך." אמר האיש עם הפה המוזר שנמצא בידו השמאלית.
"פחח.. מה קרה? אתם מבקשים עזרה מטירונית מסכנה?!" הרגיש לי כאילו שהאדרנלין מאתמול לא פג מגופי.
"יש כנופייה אחרת של ניסויים שחטפו את נורמן ואת שלושת המורים מהבית הספר היסודי ישר אחרי שאת ברחת מאיתנו." הוא המשיך לדבר, ואני התרכזתי במילותיו יותר: "אנחנו מתכננים לפלוש אליהם, אבל בקושי יש לנו כוח אדם. תעזרי לנו להחזיר את נורמן ולהביס אותם ואנחנו נחזיר לך את המורים האלה ונפסיק את השריפות האלו."
"להביס אותם?" שאלתי.
"כן הם די מאיימים עלינו כרגע."
"סגור. מתי עושים את זה?"
"עכשיו. תקראי לי שלר."
כל השריפות האלה היו בשביל למשוך אותי אליהם. זה רק מראה על האיום הגדול שהכנופייה השניה הזו מקרינה להם.
"אני רוצה להגיע למצב כזה שכל החבורה הזו של ה**** האלה יהיו או מחוסרי הכרה או מתים מה שבאלכם. רק אל תבואו אלי אחרי זה עם הפציעות של החיים שלכם. ברגע שמישהו נפצע יתר על המידה אנחנו עוזבים באותו הרגע! מצד שני חסר לכם ונורמן לא חוזר איתנו! שמעתם?!" קרל צעק לעברנו.
זה מוזר פתאום לראות שאפילו לחיות, המוטציות האלה יש רגשות כלפי קרוביהם.
נסענו בשני רכבים אל מחוץ לעיר, שם במקום חסר חיים היה ביתן לא כל כך קטן אליו כיוונו.
"בסימן שלי אנחנו מסתערים." קרל לחש.
מהביתן יצא מישהו שהסתכל ישר עלינו והשאיר את הדלת פתוחה. קרל עדיין מחכה. אחרי כמה שניות יוצא עוד מישהו מהביתן כשמבטו מופנה כלפינו. הם צועדים צעד אחד כלפינו.
"קדימה!!!" קרל צועק ורץ לעברם כששאר הכנופייה אחריו, ואני אחריהם.
היו שם כעשרים אנשים. פצעתי באורך בינוני כעשרה מתוכם. אבל לא יכולתי להרוג אף אחד. בכל זאת אני ילדה. לקחת חיים של מישהו אחר זה דבר כל כך נורא ואיום. אני לא מסוגלת, לפחות לא עכשיו. לא בינתיים. אפילו שזה למען דבר טוב.
הם היו חזקים מאוד, אך נלחמנו בהם היטב. שמונה הרוגים היו זרוקים על הריצפה. הלכנו לחדר קטן שהיה בצד השמאלי של הביתן ושם ישבו להם שלושת המורים ונורמן, על הריצפה המלוכלכת חלקה בכתמי דם.
זו היתה הצלחה מהצד שלנו, והפסד מהצד שלהם. ההמשך צפוי. הם יבואו לנקום ואז הם יבואו לנקום ושוב פעם הם יבואו לנקום עד שכולם פה ימותו מוות עצוב. זה מה שרשום על המצח של כל אחד מהניסויים בשתי הכנופיות. אירוע כזה כבר היה פעם, ולא פעם אחת. אף אחד לא יצא מחוייך.
"מי את?" שאל ניסוי אחד כשגופו דבוק לרצפה המטונפת.
כל הפנים הופנו אלי, מחכים לתשובתי.
נשמתי נשימה עמוקה ועניתי: "קוראים לי אני יוקלי, אני אשנה את העולם הזה, אתם עוד תראו!" הקול שלי היה נשמע רועד מידי, אך נראה שהתשובה היתה מספיקה עבורם. אותו ניסוי ששאל הוריד את ראשו כשחיוך על פניו. היה אפשר לשמוע אותו ממלמל לעצמו את המילים: "חלומות של ילדים".
אחרי שיצאנו לכיוון חזור שאלתי את שלר וקרל שהיו איתי ברכב, אם הכנופייה ההיא באמת איימה עלייהם כל כך, כי כפי שזה היה נראה הם היו יכולים להסתדר גם בלעדיי.
"אנחנו צריכים מנהיג. זה חיזק אותנו שהיית לצידנו. אפשר להרגיש את האש שבלב שלך. אש שתוביל את העולם הזה למה שאת רוצה שהוא יהיה." ענה לי שלר.
אחרי כמה רגעי שתיקה אמרתי בקול חלש ביותר: "אני רצחתי לכם שני אנשים."
"ובכית עליהם. קברת אותם. תודה על זה." קרל מיהר לענות.
"אני מצטערת... אבל אני גם לא רוצה להנהיג כנופייה של פושעים..."
"את מחליטה איזו כנופייה נהיה, את לא צריכה לעשות דבר. אנחנו נלך אחריך."
עם ידי הימנית שברתי את דלת המכונית מעצבים, והמכונית נעצרה.
"אתם פגעתם באנשים, שרפתם בתי ספר, רצחתם ועוד עם כל זה צחקתם על כאב של אחרים! עכשיו אתם רוצים שאני אנהיג אתכם?!"
"לא אכפת לנו, רצחנו כבר כל כך הרבה אנשים שכבר לא אכפת לנו. תגידי לנו להרוג אחד את השני וזה מה שנעשה. בין אם תרצי או לא אנחנו נלך אחריך, כי נהיה לנו גם משעמם. תתמודדי." שלר ענה ללא הבעת פנים.
הייתי בהלם, לא ידעתי מה לענות.
"למה היה לכם כל כך חשוב להציל את נורמן?" שאלתי.
שלר הסתכל על קרל.
המשכנו לנסוע, בלי דלת, בלי הבנה. קדימה.
-"אוי ילד, מה אתה עושה?"
"אני כותב מכתב."
"למי?"
"למלאכים."
"מה אתה כותב להם?"
"שיהיו איתי כי אני לבד."
"איפה ההורים שלך?"
"מתו."
"אז אני אהיה המלאך שלך."
"מי אתה?"
"המלאך שלך! הרגע אמרתי לך."
"איפה ההורים שלך?"
"למלאכים אין הורים."
"אני יכול להיות גם מלאך?"
"כן."
"אז אני אהיה המלאך שלך!"
"איך קוראים לך?"
"קרל, ולך?"
"נורמן."-
YOU ARE READING
Touch the Death
Science Fictionחשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חיים בתמימות ויום אחד מגלים את האמת שהעולם הוא לא כמו שחשבתם שהוא?.... זהו סיפור המדבר על ילדה בשם אני יוקלי בת ה-17 שלומדת בבית ספר רגיל בעולם רגיל, לפחות ככה היא חשבה שזה. עד שמגיע יום שמשנה את חייה מקצה לקצה. אני מג...
