Touch the Death

חלק 1/ פרק 7 "חזקה"

חודש מרץ כבר הגיע. היה אפשר לראות את הפרחים מתחילים להפתח ולפרוח. ואני מתחילה להתכונן למבחני הסיום. סוף סוף, אחרי 12 שנות לימוד אני אסיים את לימודי בבית הספר. חשבתי להמשיך את מקצועות הפיזיקה והביולוגיה באוניברסיטה, אבל אני עדיין שוקלת אם באמת בזה אני ארצה לעסוק כל חיי.

פתחתי את הדלת, נכנסתי לכיתה, הלכתי למקומי, התיישבתי והיבטתי.
השעה היא 7:49, אני עייפה יותר מתמיד, רק שלא ארדם באמצע השיעור, אחרת לא אספיק לעשות את שיעורי הבית במתמטיקה שצריכים להיות מוכנים היום בשיעור השלישי.
אתמול כשהגעתי הביתה אחרי שיחה עם ריינר קראתי חלק קטן מהספר שאמא שלי כותבת. הספר מדבר על ילד קטן יתום שמחפש שמחה: לפעמים הוא פוגש אנשים נחמדים, לפעמים הוא מוצא צעצוע נחמד, לפעמים הוא פשוט מסתכל על השמש, על איזו עוצמתית היא, ולפעמים על הירח, השקט והתמים שפשוט נע לו שם בחלל סביב כדור הארץ וכך גם סביב השמש: "כשאני מסתכל על השמש אני מרגיש שהיא נותנת לאדם עוצמה, וכשאני מסתכל על הירח אני מרגיש שהוא נותן לו את האנושיות, ואז אני מבין, בני האדם לא יכולים לחיות בלי עוצמה ואנושיות, כך הטבע לא יוכל להתקיים בלי השמש והירח."

חלק מהיום היו חזרות לטקס הסיום של בית הספר, אז אחרי השעה החמישית כל מי שלא משתתף בה יכול ללכת הביתה. התחלתי ללכת לכיוון השער, ואיאן רץ אלי בזמן שהוא צועק לי לחכות לו. "תודה שחיכית לי! בגלל שיצאנו מוקדם אמא שלי בקשה שאני אלך לאסוף את אחי הקטן מבית הספר, ולפי מה שאני זוכר בית הספר היסודי נמצא בדרך שלך הביתה, נכון אני לא טועה?" לרגע פשוט לא יכולתי להוציא מילים מהפה, אני מרגישה שכל הגוף שלי נהיה אדום ורותח: "אמממ כן... כן! זה בדיוק בדרך."
"חחחח יופי." הוא ענה עם פרצוף מלא בשמחה.
הלכנו בשקט, בקושי מילה עברה בינינו. התקדמנו בשלווה לעבר בית הספר היסודי, בדממה.
לאחר רבע שעה של הליכה רגועה, פתאום היה אפשר לראות בקלות שהפנים המחייכות של איאן בשניה נהיו מופתעות, מפוחדות ומודאגות.

שלוש ניידות משטרה התפרשו ברחבי בית הספר היסודי. היה ניתן לראות מרחוק המון ילדים מתקבצים בכניסה ללובי, כשאנשי צוות מונעים מהם לצאת החוצה. איאן רץ לעבר אחד השוטרים ושאל בקול לחוץ ומחוספס- מה קרה. השוטר צעק לנו להתרחק מהמקום, ולא הקשיב בכלל למה שאיאן אומר. איאן רץ חזרה אלי כשעיניו לא יורדות מקבוצת הילדים שבלובי: "בואי! אני לא יכול להשאיר את אחי ככה לבד!"
הלכנו מסביב לגדר שסוגרת את אותו בית הספר, עד שבאחד החלונות היה אפשר לראות את אחיו הקטן של איאן, משחק לו בכיתה עם כמה חברים. אני הייתי בטוחה שהוא עדיין בגן, בלי ששמתי לב הוא כבר בכיתה ב', הוא ילד מקסים ונחמד, ממש מזכיר את אחיו הגדול. היה אפשר לראות ולהרגיש את ההקלה שהיתה לאיאן ברגע שראה אותו, איזשהו חוט של מתח השתחרר סוף סוף. המשכנו לשבת באותו מקום מלא האבנים והשיחים הקוצניים, וחיכינו שישחררו את הילדים.

השעה היתה כבר שלוש, אמא של איאן התקשרה אליו שלוש ארבע פעמים בלי ששמנו לב, הוא כתב לה שהכל בסדר והוא לוקח את אחיו לטיול קטן בעיר. הכל היה שקט כל כך, אפילו הילדים שרק היו שמחים שהלימודים הופסקו כך באמצע היום נהיו עייפים ושקטים.
אני קולטת שלושה אנשים לבושים בשחור נכנסים לבית הספר, בזמן שאיאן עדיין לא מזיז מבט מאחיו. ישר היתה לי תחושה שהכל חוזר על עצמו, חששתי מי נחטף הפעם? כמה הם ידרשו הפעם? אמרתי לאיאן שאני אלך להסתכל מה קורה בכניסה. התקרבתי מספיק בשביל לשמוע מה הם אומרים לשוטרים. פתאום ראיתי פנים מוכרות, שניים משלושת האנשים שנכנסו הרגע הם אותם שני ניסויים שעשו שוד במאפייה! נלחצתי, לא יכולתי לזוז, רציתי לברוח, ועוד לחשוב שהם יכולים להסגיר אותי כניסוי ואז איאן... אני רוצה לברוח מפה מהר! אבל אני לא יכולה כל פעם לברוח! שמעתי את האישה אומרת לשוטר: "ראית כבר מה אנחנו מסוגלים לעשות, תנו לנו מיליארד ואנחנו נעזוב אתכם לנפשכם, רק תשתפו קצת פעולה איתנו ואף אחד לא יפגע, גם לא שלושת המורים שנמצאים אצלינו."
לאחר כמה דקות של דו שיח בין אותה אישה לשוטר, שלושת הניסויים יצאו מבית הספר.
אני חושבת פתאום אולי כל מקרי השוד והרצח התבצעו על ידי ניסויים? ואני? אני פשוט הייתי תמימה מידי, יותר מידי. מעניין אם יש בעולם עוד ניסויים כמוני, שרק רוצים לעזור.

עוד היה אפשר לראות את הניסויים הולכים ומתרחקים. פתאום הרגליים שלי התחילו ללכת לכיוונם, כאילו הגוף שלי יודע יותר טוב מהמוח שלי מה אני צריכה לעשות. הלכתי אחריהם. צעד, צעד, מתחבאת. צעד, צעד, מתחבאת. שוב ושוב, פשוט הולכת בעקבותיהם, עד שהם נכנסו לרכב לבן די קטן. מה אני יכולה לעשות ברגע כזה? איך אני אמשיך לעקוב אחריהם? לא השגתי שום מידע חדש... לפחות אם הייתי חזקה, אז אולי הייתי יכולה בקלות לקבל מידע כלשהו ולהפיל אותם. אם הייתי חזקה...
עמדתי מאחורי שיחים רחוקים שאף אחד לא יראה אותי, חיכיתי אולי יקרה משהו, אבל הרגשתי שאני מפספסת את ההזדמנות שלי לגלות עוד דברים אם אמשיך להסתתר ביניהם. ניסיתי להתקדם עוד קצת, אולי כך אשמע איזו שיחה "מעניינת" מהם. התקדמתי עוד קצת, ועוד קצת, עד שנעמדתי מאחורי עץ. הרמתי את עיניי והסתכלתי עליהם. ישר הבנתי שלא אצליח לברוח בשקט, כי משלושתם האישה כבר קלטה אותי במבטה.