Touch the Death

חלק 1/ פרק 12 "עמדתי"

עמדתי במקום. לא יכולתי לזוז. רק אחרי כמה דקות של הלם, סובבתי את ראשי לעבר איאן. הוא לא זז, אפילו לא במעט.
"איאן..." מלמלתי.
"אמא שלי אמרה לי שאחי לא עונה בטלפון, דאגנו, אז הלכתי לבדוק מה קורה איתו." הוא אמר כשכל שריריי גופו נשארו במקומם. המקום היה מלא באנשי צוות וילדים, אבל עם כל זה רק רעש השריפה שהה לו באוויר.
השעה היתה 8:03. ואנחנו רק מתבוננים. מכביי אש ניסו לכבות את השריפה. מהשער יצאו כמה מורים וילדים, חלק מהתלמידים רק הגיעו לבית הספר והתבוננו בו נשרף עד העפר. אחיו של איאן לא יצא. נזכרתי בנער, במור. הרגשתי שעוד רגע והעוצמה תתעטף סביבי. עצרתי. יש סביבי הרבה אנשים... איך אני יכולה להפוך למוטציה הזו מולם. אין סיכוי. בחיים לא אוכל לעשות דבר כזה. הסתכלתי סביבי, הרגשתי חסרת אונים. רוב בני האדם שופטים דברים לפי המראה, וגם מכלילים כל דבר. כל הניסויים הם נוראיים. כך גם אני. מה אני יכולה לעשות. אני רציתי לעזור לאנושות אבל אני רק עומדת ולא זזה, אפילו כשיש לי את הכוח.
פתאום נהיה לי כאב עז בגב. כאב שלא היה כמוהו. לא הבנתי מאיפה זה הגיע פתאום. כל כך כאב לי שנפלתי לריצפה. איאן הסיט את מבטו אלי: "אני? אני את בסדר? אני? עזרה! מישהו! אתם באמבולנס! תבואו מהר לכאן!" איאן זעק לעזרה, בזמן שאני צרחתי מכאבים.

התעוררתי בבית חולים. זה היה מוזר שאחרי קרב עד הדם עם תשעה ניסויים לא נכנסתי לבית החולים ונרפאתי לבד, אבל מכאב גב אחד הכניסו אותי לכאן.
ראיתי את איאן. הוא סובב את ראשו אלי וישר חייך חיוך עצום: "הפחדת אותי."
"אני מצטערת..." עניתי לו כשלא ידעתי בכלל מה קרה לי: "מה עם אחיך?"
"הוא פה, הכבאים חילצו אותו מהשריפות והעשן." הוא ענה, הרגשתי הקלה גדולה בלב.
"איך את?" הוא שאל אותי, הוא אפילו לא ידע מה בדיוק כאב לי.
"אני בסדר, הכאב נעלם." עניתי.
אחרי כחצי שעה ניגש אלי רופא, וביקש שאיאן יצא מהחדר.
"מאיפה כל הצלקות האלה, הן לא אמורות להיות על גוף של ילדה." הורדתי את ראשי, והוא המשיך בדבריו: "ההורים שלך מודעים לזה?" הוא שאל.
מודעים לזה? הוא מתכוון לצלקות? יש לי הרגשה שהוא שואל על הניסויים בכלל.
"לא."
"אני מבין. אני לא יכול לעזור לך עם הכאב בגבך, פעם ראשונה שמישהו מכאן נתקל בדבר הזה. אני אפנה אותך למישהו שיבדוק אותך, הוא כבר יגיד לך לאן ללכת ומה לעשות." הוא הושיט לי כרטיס ביקור שהיה נראה לי מוכר מאוד. זה היה כרטיס הביקור של ריינר. הודתי לו והוא הלך. אחרי שהוא יצא מהדלת ההורים שלי הגיעו.

בית הספר היסודי נשרף לגמרי. בקושי היה אפשר לזהות שמדובר בבית ספר. מתוך כ1500 תלמידי יסודי ואנשי צוות, כ300 אנשים היו באיזור בפרוץ השריפה, כל השאר התרחקו כמה שיותר. 54 תלמידים, 12 מורים ומנהל בית הספר נמצאו במצב קל עד בינוני משעיפות עשן, כשביניהם אחיו של איאן. שלושה תלמידים ושני מורים נמצאו במצב קשה מכוויות בכל חלקי הגוף. תלמידה אחת בת שבע ואב הבית בן ה71 נמצאו ללא אורך חיים.

יכולתי להציל אותם, אבל עמדתי במקום.

יצאתי מבית החולים באותו יום בערב. בחוץ היה קריר יחסית לעונה. הלכתי עם הוריי לכיוון המכונית, אבל יכולתי לראות שתי דמויות עומדות מולי. אלה הם שניים מתוך תשעת הניסויים שהיו בתקרית חטיפת המורים: איש הגרזן והאיש המקועקע. רעדתי. הרגשתי שהם רוצים נקמה. נקמת דם. עברנו ממש בסמוך אליהם, ואחד מהם לחש לי באוזני בעודי הולכת.

"בקרוב אצלך, אני."