רצתי לעבר הבית, כשכל מה שעובר לי בראש הן המילים שאותה אישה אמרה לי.
היגעתי הביתה מיוזעת וגמורה. לא סיפרתי דבר להורי מפני שלא רציתי שידאגו לי, הם מספיק עסוקים בעבודתם... וישר הלכתי למיטתי.
ניסיתי להשכיח את מה שקרה אך זה לא עוזב אותי לרגע. ניגשתי למחשב כדי להבין מה הם אותם אנשים לבנים ומפחידים.
שום דבר. לא כתובה שום כתבה שום משפט שום מילה על מה שקרה או על האנשים הללו.
לאחר לילה של אי שקט נפשי הלכתי לבית הספר. פתחתי את הדלת, נכנסתי לכיתה, הלכתי למקומי, התישבתי והיבטתי.
חמישים ואחת דקות לשיעור, חמישים ואחת דקות של מחשבות ועוד מחשבות. אני כבר מתחילה לחשוב שכל מה שהיה אתמול לא קרה, אולי באמת כל זה היה בסך הכל חלום רע?....
השיעור התחיל כמו כל שיעור- היסטוריה, שיעור שדורש המון מחשבה, אז יכול להיות שהוא ישכיח לי את מה שקרה.
"רואה את הילד שיושב בשולחן ליד"
"..."
"תפגעי בו"
"..., מה?!" צעקתי כאשר כל רגליי התלמידים התחילו לפנות אלי וכל חזק של צחקוקים פשט בכיתה.
מה זה היה, אלו המחשבות שלי? מה עובר עלי!....
ביקשתי מהמורה לצאת החוצה לשטוף פנים.
"תתפסי את עצמך בידיים, מה עובר עליך אני?!" אמרתי לעצמי בלב.
המחשבות על המקרה שקרה שונו למחשבות שקרו באותו שיעור היסטוריה, והפחד בליבי רק הלך וגבר.
אחרי הלימודים נסעתי לעבר המחסן והתישבתי בקצה הצוק. כעבור מספר דקות אחותי הגיעה. גם לה לא סיפרתי משהו מהאירועים.
"תגידי, מתישהו ראית אנשים לבנים עם עצבים שחורים? זה סתם שאלה טיפשית אני יודעת, פשוט שמעתי על מקרה..." אמרתי כשקולי רועד וליבי דופק.
"שמעת?" לחשה ואמרה "אממ... לא יודעת, למה?"
"סתם".
היא חיבקה אותי וניפרדנו.
אולי הדבר הכי טוב שיכול להיות זה לשכוח את כל הדבר.
במשך השבוע לאט לאט המחשבות נעלמו להן, כאשר שבוע לאחר מכן כבר הכל נשכח כחלום רע.
אבל בדיוק אז, בדיוק באותו יום שיכולתי להרגיש חופשיה ממחשבות, הכל חזר במכה ורק התחזק.
כשהלכתי לביתי מבית הספר בפארק קטן וישן, הלך איש עם צעדים כבדים ונשימות חזקות לכיוון ההפוך ממני. כשכתפי עמדה להיתנגש בכתפו הוא הסתובב, דחף אותי לגדר ותפס את צווארי בידו הימנית:
"תביאי את כל הכסף שלך!" דרש כשהתחלתי להרגיש חום מוזר בצוואר.
"אני מצטערת, אין לי כסף..." אמרתי למרות שלדעתי נותרו לי כמה שקלים בילקוט.
"אני לא משחרר אותך עד שתביאי לי את כל הכסף שלך! מצידי תמותי מכוויות בצווארך!" המשיך לצעוק כשגופו הפך ללבן וורידיו לשחורים. הוא כמו האנשים שפגשתי לפני שבוע רק שבניגוד אליהם אצלו אין מרפק חד או ציפורניים דוקרות אלא יד שיכולה להתחמם ולעשות כוויות קשות.
"את אחת משלנו"
המילים של אותה אישה חזרו אלי: אני אחת משלהם, יכול להיות שאני אחת מהם?!
מיד התחלתי לתת לו אגרופים בשתי ידי אולי גם לי יש כוח מפחיד כזה, אך ללא הצלחה. בעטתי בו ברגלי ושום דבר. הוא התחיל להתעצבן ולמחוץ חזק יותר ויותר את צווארי עד שכמעט לא יכולתי לנשום.
התחלתי להכות אותו בכל כוחי, אך הוא חזק מידי ושום דבר לא הכאיב לו.
אולי זה לא נכון, אולי אני לא אחת מהם. היגעתי כבר למסקנה מוקדמת.
אך, אז פתחתי את אגרופי בידי הימנית והכיוונתי אותה לחזה שלו, ואז... אז... הוא נפל אחורה כאשר דם יוצא מפיו ומחזו.
אז גם אני.
עמדתי, הסתכלתי עליו, אחר כך הסתכלתי על ידי מלאת הדם והרגשתי שאני עומדת להתעלף.
על צווארי נותרה כוויה קשה שכאבה לי פחות משחשבתי, גופי רעד בלי סוף והלב שלי פועם בלי הפסק.
היסתכלתי סביב וראיתי אנשים בורחים מפחד.
ממני.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי בטלפון הנייד וראיתי פנים לבנות עם ורידים צבועים בשחור.
אלו היו הפנים שלי.
YOU ARE READING
Touch the Death
Science Fictionחשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חיים בתמימות ויום אחד מגלים את האמת שהעולם הוא לא כמו שחשבתם שהוא?.... זהו סיפור המדבר על ילדה בשם אני יוקלי בת ה-17 שלומדת בבית ספר רגיל בעולם רגיל, לפחות ככה היא חשבה שזה. עד שמגיע יום שמשנה את חייה מקצה לקצה. אני מג...
