משבר/שיראל

יום ראשון בתיכון

״נו קיארה, קומי כבר, אבא מחכה לך״ צעקה גאיה אחותה הקטנה של קיארה, קיארה התעצבנה על אחותה והחזירה ״סתמי ת׳פה אין לי כוח״ וגאיה ענתה לה: ״סתמי ת׳פה את״. קיארה פתאום קלטה שכבר שבע בבוקר והתאריך היום הוא הראשון לספטמבר. אמה של קיארה אמרה לה: ״בוקר טוב, כיתה י׳, תתחילי להתארגן״.

קיארה קמה באיטיות, התמחתה, התארגנה, התלבשה מהר והתחילה לסרק את השיערה החום והגלי שארך מאז שהסתפרה בתחילת הקיץ, עכשיו הוא מגיע עד לאמצע הגב. היא עמדה מול המראה ובחנה את הבגדים שבחרה להיום דרך עיניה הירוקות שאותן ירשה מאמה.

רקסי, הכלב שאימצו כשהייתה בת שמונה נכנס לחדרה, הוא התיישב על המיטה והסתכל עליה במבט של אני אוהבת אותך, קיארה אמרה לו ״גם אני אוהבת אותך רקסי״ וליטפה של הפרווה הנעימה שלו, הוא מסוג אלסקן, כלב חזק, גדול ומרשים מבחוץ אבל רך ואוהב מבפנים.

״קיארה, את מוכנה?״ צעק לה אביה שרצה לצאת כבר לדרך, קיארה דילגה על ארוחת הבוקר כמו תמיד, ענתה לאבא שלה בחיוב ונכנסה לרכב.
״תני איזה חיוך קטן, יום ראשון בתיכון״ אבא שלה אמר, היא חייכה מעט, גיחכה וענתה לו: ״שוב בית ספר...״
כשהם הגיעו לבית הספר קיארה ואביה נפרדו לשלום כל אחד לדרכו. בדרכה לכיתה צפו לקיארה כל מחשבותיה, האם השנה יהיה כמו בשנים הקודמות? היא תהיה לבד גם הפעם? החיים עוברים לה מהר מדי. לפתע אביה קפצה עליה וחיבקה אותה, קיארה חיבקה את אביה בחזרה וחשבה לעצמה שהשנה יהיה אחרת, כי השנה אביה איתה בכיתה.

אביה וקיארה חברות מאז כיתה ה׳, בחטיבה כל אחת הייתה בבית ספר אחר אבל הן שמרו על קשר ועכשיו בתיכון, הן באותה הכיתה. ״קי, איך התגעגעתי את לא מבינה״ אמרה אביה וקיארה ענתה לה ״גם אני התגעגעתי אלייך״. אביה תמיד קראה לקיארה בקיצור ״קי״ אבל קיארה פחות אוהבת לקרוא לאנשים בשמות חיבה.
קיארה הסתכלה על אביה, על העיניים החומות שלה, ראתה כמה היא רזה ושאלה אותה: ״מה זה? כמה את שוקלת״ אביה ענתה בחזרה: ״סתם קצת התאמנתי בחופש, את יודעת...״ קיארה שמה לב גם לשיערה של אביה שהיה בצבע שטני בפעם האחרונה שנפגשו אבל היום היו לה פסים כחולים וורודים, ״יפה השיער, אהבתי״ אמרה קיארה ואביה ענתה תודה.

לפתע קיארה הבחינה בנער אחד שעומד בצד מאחוריהן, כמו מחכה לשתיהן. אביה פתאום אמרה ״תכירי, זה שחר, שחר מילר״ קיארה הסתכלה על שחר, ראתה נער גבוהה, שיער חום ועיניו צבעם חום או בעצם הייזל, נראה שהוא מתאמן בחדר כושר, אביה אמרה לקיארה:
״ההוא שפגשתי במחנה קיץ...״
קיארה ענתה: ״אה, ההוא מהמחנה״ היא אמרה לו שלום ולא יותר.

במשך כל היום קיארה ואביה השלימו פערים, מאז הפעם האחרונה שנפגשו בקיץ לא היה להם הרבה זמן לדבר. אביה נסעה למחנה קיץ וקיארה מצאה עבודה, במשך כל הקיץ היא עבדה שם. קיארה סיפרה לכולם שהיא חוסכת למיקרופון ולסט עפרונות צבעוניים חדש אבל האמת היא שקיארה לקחה עבודה שתסיח את דעתה מהחיים. היא לא רצתה לחשוב כל הקיץ על כמה כולם שמחים ורק היא לבד, על זה שאחרים נפגשים ומדברים בזמן שהיא בבית, לכן היא מצאה עבודה ולא נחה לשנייה אחת, לא נתנה לעצמה זמן לחשוב.