משבר/שיראל

איזה יום שמח?

קמתי בבוקר, התמתחתי ופיהקתי, שפשפתי את עיניי ולשנייה אחת הרגשתי נפלא. אחרי השנייה הזאת הכל חזר להיות חרא, לקחתי את השעון התעורר שלא הפסיק לצלצל ומרוב עצבים פשוט זרקתי אותו על הרצפה, הוא התנפץ למאות חתיכות קטנטנות.
דילגתי מעל חתיכות שעון המעורר, הלכתי באיטיות אל השירותים, לא תופעת לוואי מהסמים. לאחר שהשפעת ההרואין נגמרה רציתי את זה שוב, להרגיש את ההקלה הזאת, את החופש שבו אין לי לא חרדות ולא דיכאון, לא מצב רוח רע ובלי דאגות.

חזרתי לחדר, פתחתי את המגירה בשידה שליד מיטתי ופזרתי את כל החפצים שהיו בה על המיטה, חיפשתי את הסיגריות שקניתי אתמול, בסוף הערב קניתי עוד שתיים שיהיה, לקחתי אחת מהן ומצית שהיה בתוך מגירת הגרביים והלכתי לשירותים.
נעלתי את הדלת, בדקתי שהיא נעולה כמה פעמים, אני לא רוצה שהורי יתפסו אותי מעשנת סמים ועוד בבית. הדלקתי את הסיגריה והתחלתי לעשן, כמה דקות של רגיעה. חזרתי לחדר לקחתי חולצה והטפתי בה את המצית והסיגריה, פתחתי את מגירת הנעליים והחבאתי את החולצה המגולגלת בתוך מגף גדול ושחור.

המשכתי להתארגן לבית הספר, כשיצאתי מהחדר סרקתי שהכל במקום ואין משהו חשוד, הדבר האחרון שאני רוצה זה שתהיה טעות ושימצאו את הדבר היחידי שעוזר לי, שיקחו אותו ממני.
מהר נזכרתי ושמתי שפריצים רבים מהבושם הכי חזק שהיה לי, שלא יריחו כלום, טרקתי את הדלת, אמא שלי עצרה אותי שנייה לפני שיצאתי מהבית:
״מה עם להתראות? נשיקה לאמא שלך?״
צחקתי והתקרבתי אליה, נתתי נשיקה קצרה ויצאתי בזריזות אל האוטובוס שתכף מגיע.

כשנכנסתי לכיתה שחר שאל:
״איפה היית אתמול?״
״סתם יצאתי קצת למסיבה, פגשתי את אביה ואיימי וחזרתי הביתה״
״מה?״ שחר היה המום, נזכרתי שהוא בכלל לא פגש את איימי, כל המסיבות שלנו והקשר שלנו היה מוסתר, כמה שהייתי קרובה אליה וביליתי את רוב זמני בדיבור איתה לא סיפרתי על זה לאיש מלבד יואב שמדי פעם הסיע אותנו.
״כלום, לך תדבר עם אביה״ רמזתי לו בבירור שיש לה משהו להגיד לו, בשפת העיניים הסתכלתי לכיוונה ואמרתי לו במבט ׳לך אליה׳.

הוא הלך ואני התיישבתי במקומי וחייכתי, פשוט חייכתי בכיף שלי. הסתכלתי על נקודה בקיר ולא חשבתי יותר מדי, הדבר היחידי שחשבתי עליו הוא שסוף-סוף אני שמחה, מאושרת, מחייכת חיוך לא מזויף.
היום הזה היה הכי טוב בחיי! במשך היום לא חשבתי פעם אחת על דאגות, חרדות, מוות. גם לא ממש התרכזתי בלימודים אבל לא אכפת לי, כל עוד זה מעלים את הכאב זה טוב.
חזרתי הביתה וההשפעה של ההרואין התחילה להתפוגג, התחלתי להרגיש את זה וזה כואב.

זרקתי את התיק על רצפת החדר, הוצאתי את החולצה שהחבאתי במגירת הנעליים בבוקר, הדלקתי את הסידרה והתחלתי לעשן, נזכרתי שלא נעלתי את הדלת ואח שלי בבית, מהר רצתי אל דלת החדר ונעלתי שוב, בדקתי שזה באמת נעול, פחדתי שיגלו מה אני עושה, איך אני הדרדר לי מילדה טובה מוצלחת לאחת שמעשנות סמים ונעולה בחדר כל היום.
נזכרתי שזה לא תמיד היה שמח, לא הפכתי משמחה ומאושרת למסוממת ודיכאונית. למעשה כל כמעט כל משך החטיבה הייתי ככה, הייתי לבד, בלי שמישהו ישים לב לכמה קשה לי, שיראה את הכאב מתחת לחיוך, שיעזור לי בהתקפי חרדה ויהיה איתי לא משנה מה. ההבדל בין פעם לעכשיו הוא שזה יותר מדי, אני מדחיקה את הכל, מכחישה.
לא רציתי לספר לאחרים מה עובר עלי, הראתי לעולם שאני ילדה קטנה תמימה שאין לה בעיות, אפילו לעצמי לא סיפרתי את האמת ׳זאת רק תקופה קשה, היא תעבור׳ אמרתי, ׳אני בסדר, סתם קצת קשה זה לא דיכאון ולא חרדה ולא כלום׳. כשאני חושבת על זה עכשיו הייתי טיפשה, פשוט מטומטמת.