משבר/שיראל

סמים

עניתי לאיימי שאני לא בעניין, אני מעדיפה להיות נקייה בלי סמים ובלאגנים שכאלה.
שמעתי בקול שלה שהיא התבאסה, יש לה קול נחמד וגבוה, איימי הייתה חברה ממש טובה בערב הזה, היא בלונדינית עם עיניים כחולות, ממש מושלמת. הסטיגמה שלא נכונה עליה היא שאיימו לא טיפשה, להפך. איימי היא אחת הבחורות החכמות שפגשתי, משיחה קצרה איתה אפשר להבין את משמעות החיים.
״קיארה ברדו, אנחנו עוד ניפגש״ היא אמרה לי ועניתי חזרה:
״אני בטוחה שכן, איימי ג'ונס״ והשיחה נותקה.

המשיך היום ושחר לא הגיע. הוא מוצלח בלימודים אבל הוא בקושי מגיע, מה שכן הוא לומד הרבה בבית, הרבה.
כל היום הייתי לבד, הייתי בדאון אחרי המסיבה של אתמול, הייתה אופוריה מבאסת בעולם, הכל נראה אפור לעומת ההרגשה של האופוריה כשמעשנים. בדרך כלל אני לא עושה את זה אבל זה היה מקרה חירום.
שלחתי הודעה לאיימי, באנשי קשר היא הייתה שמורה בתור ׳חברה לגראס׳. איזה דפוקה אני מי נותן שם כזה לאנשים, מהר שיניתי אותו לאיימי עם לב ורוד. ובהודעה היה כתוב שאני אגיע הערב למסיבה, היא סימסה לי שזה מסיבה קצרה יותר, מאחת בלילה עד חמש לפנות בוקר.
הזמנים היו קשים, איך אני אמורה להגיע? לא משנה קבעתי איתה כבר ואני אגיע.

הערב כבר עבר והלילה הגיע, הייתי אצל שחר מאחר הצהריים עד עשר, הוא לא יודע שאני הולכת עם איימי למסיבה כזאת שוב. עכשיו כבר שתיים-עשרה וחצי ואני מוכנה.
קבעתי עם יואב שתמיד הולך למסיבות כאלה, במשך כל הנסיעה הייתה שתיקה, היה מביך לבקש טרמפ משביעיסט למסיבת טבע. כשהגענו אמרתי לו תודה ובי, הלכתי אל איימי שגם בדיוק הגיע.
״הי איימי״
״הי קיארה, ידעתי שתגיע״
״בטח ידעת, אמרתי לך..״
אחרי כמה דקות של דיבורים כבר עישנו מהגראס, רקדנו כל הלילה ולקראת חמש בבוקר חזרתי עם יואב, מזל שהוא מסכים להסיע אותי.

במהלך אותו שבוע יצאתי עוד פעמיים עם איימי ועכשיו שבוע חדש, יום ראשון. אתמול הייתה הפעם הרביעית עם איימי במסיבות האלה. הייתי עייפה, שבוע ימים שלא ישנתי כמו שצריך, במשך הימים הייתי במצב רוח עצוב ודיכאוני ובלילות הייתי מתגנבת מהבית בלי שיודעים, יוצאת למסיבה וחוזרת, אף אחד לא שם לב.
שחר שאל אותי אם אני בסדר, נחמד מצידו לדאוג לי, אמרתי לו שהכל טוב. ידעתי שאני מתחילה להתמכר לזה, לא רק לסמים. להתמכר להרגשה הזאת של לברוח מהעולם, להיות בפנטזיה אחרת שבה אני חופשייה, לעבור על החוקים.
רציתי לעשות את השינוי לפני שיהיה מאוחר מדי אבל לא יכולתי, כמה גרוע שהרגשתי ככה רציתי עוד.

~

שלושה שבועות עברו, התחלתי להסתגר מכולם, לא הייתי בהשפעת סמים, פשוט התחלתי להיות יותר שקטה, מופנמת, עצבנית על כולם וכמעט שלא אכלתי. בחודש האחרון התחלתי לרדת במשקל והכי גרוע זה שאני יודעת שזה לא טוב ולא רק שאני לא עושה עם זה משהו, אני גם ממשיכה עם זה.
אני לא חושבת שאחרים שמו לב למה שקורה, כבר היו לי תקופות בעבר שהייתי ככה, יש תקופות קשות ויש תקופות טובות יותר, לא היה הראה כמה המצב גרוע.
התחלתי לפחד שיתפסו אותי, שיגידו לי להפסיק עם המסיבות טבע האלה, להפסיק עם הסמים. הכי גרוע הוא להפסיק עם החופש, החופש שהרגשתי כשאני בורחת ורוקדת, לא בא לי להיות לבד שוב.