משבר/שיראל

הסופ״ש

אזהרת טריגר: מפרק זה והלאה הסיפור עוסק בנושאים: דיכאון, חרדות, התקפי חרדה, פגיעה עצמית וכו׳. נושאים אלה יכולים להיות קשים לחלק מהקוראים.

האנשים שנשארו הם הגמורים, המסטולים, אני בניהם. הרגשתי משותקת, החשש והפראנויה מרדיפה ומפגיעה ביחד עם ההזיות המוזרות, הפכו הכל לקשה, למה רציתי לקחת את זה? אין לי מושג מה השעה וזה גם לא מעניין אותי, הדבר היחידי שבא לי שזה יפסק.  מדי פעם אנשים שאלו אותי אם אני בסדר, ברור שלא הייתי בסדר אבל עניתי ״כן״. במשך כל הזמן ניסיתי לחפש את יואב, אבל לא מצאתי אותו, חששתי שהוא ברח ממני.

פתאום הרגשתי מישהו מאחורי, זה היה יואב. הוא שאל אותי אם אני בסדר, כעסתי עליו.
״מה זה? לא בא לי להיות ככה״ אמרתי בכעס אך באיטיות וגמגום.
״אני רואה שזה לא השפיע עלייך משהו, אמרתי לך שזה יכול לקרות״,
״תגיד לי, אתה מטומטם או מה?״ צעקתי עליו, התעצבנתי.
הוספתי: ״אתה לא הזהרתי אותי על זה, חשבתי שזה אמור להיות כיף ולא להפוך אותי לחרדתית״
הוא ניסה להסביר את עצמו ללא כל הצלחה: ״לא ידעתי שזה יקרה לך, חוץ מזה לא אשמתי שלא הקשבת לאזהרות שלי. את רצית את זה אני רק נתתי״
שמעתי משהו הולך מאחורי, הסתובבתי ובחנתי בעיני את הסביבה אך לא ראיתי דבר, מי זה?
אחרי כמה רגעים ארוכים הסתובבתי חזרה לכיוון יואב, הוא הציע ללכת אליו.

הגעתי לביתו של יואב, הוא ניסה לעזור לי להירגע, לנוח קצת. הרגשתי בטוחה, שלווה ומוגנת. כבר עשר בבוקר, ההורים שלי התקשרו אין-ספור פעמים והטלפון לא הפסיק לצלצל. שלחתי הודעה להורים שלי שאני ישנתי אצל חברה ושהייתי צריכה לדבר קצת, צריכה שקט.

יואב ואני ישבנו בסלון וראינו סרט, אחים שלו ישנו וההורים לא בבית, אבל זה רק סרט.
הרגשתי משהו נוגע בי, זה היה ידו של יואב, הוא הניח אותה על הירך שלי, למעלה. קפאתי לכמה רגעים ׳אולי הוא לא מבין את הסיטואציה׳, מהר הזזתי את הרגל והתרחקתי מעט, אמרתי לו:
״תקשיב אנחנו רק ידידים, לא יותר״
״אוקי ו... לא קרה בנינו כלום״ הוא ענה לי, כמו שהכחיש את מה שקרה.
אולי דמיינתי וזה בגלל הסם? אולי לא קרה כלום ואני רק הוזה, בטח דמיינתי, המשכנו לראות את הסרט.

בצהריים חזרתי הביתה, לא היה לי כוח לדיבורים של הורי, נכנסתי לחדר ושמעתי מוזיקה. אין מצב שאני עושה את זה שוב, בחיים לא לוקחת סמים, לא שוב.
רועי אחי הקטן דפק בדלת ״לא עכשיו!״ צעקתי עליו, הוא המשיך לדפוק בדלת שוב ושוב, זה עשה לי כאב ראש מטורף ופשוט צרחתי עליו: ״אני אהרוג אותך! לך!״ כמובן שלא באמת הייתי הורגת אותו זה רק איום.
התחלתי לבכות, איך החיים שלי הדרדרו ככה? איך זה קרה? הכל בגלל הסמים האלה, זאת הייתה טעות.
שחר התקשר:
״קיארה, את לא עונה, מה קרה?״
״כלום״ עניתי בקול שקט ומהסס.
״קיארה אני יודע שקרה משהו, את תמיד זמינה. דברי.״
ניתקתי את השיחה, הרגשתי חנוקה. הייתי מותשת מהלילה הזה, שכבתי על מיטתי והסתכלתי על התקרה, תוך כמה רגעים נרדמתי.