משבר/שיראל

מסיבת טבע

זה היה שחר, עניתי תוך כדי גמגום קל: ״כן, כן״
״אוקי״ שחר רצה ללכת אבל חסמתי לו את הדרך והתחלתי לדבר,
״שחר! שחר, אני...״ התבלבלתי במילים ובכל זאת המשכתי לדבר:
״אני כן זוכרת, פשוט אחרי אתמול, לקח לי זמן להיזכר וכל הבוקר הקא-״ הפסקתי שוב, שחר הסתכל עליי במבט של ׳נו תדברי כבר, אין לי כוח!׳ אז ניסחתי את המשפט מחדש, דיברתי במהירות:
״ישר לעניין, אם בא לך אפשר שנהיה ביחד אבל לדעתי הכי כדאי שפשוט נתעלם ממה שקרה, שלא תבין לא נכון, אתה נחמד והיה כיף לדבר איתך אבל הייתי שיכורה וזאת לא הייתה אני, זאת אומרת זו הייתי אני פשוט-״ שחר הפסיק אותי באמצע והתחיל:
״זה לא מתאים, יש לי מישהי וזאת הייתה טעות, נהנתי אתמול אבל בואי נישאר בגדר ידידים״
שנינו הסכמנו והמשכנו בדרכנו.

צלצול, סוף היום. שמחתי שהעניינים נפתרו, הלכתי לאביה:
״תגידי, למה לא אמרת לי מה קרה עם שחר?״
אביה לא ענתה והתחילה ללכת מהר, רציתי לצעוק עליה אבל בסוף אמרתי:
״למה את לא עונה לי?״
״אני לא חייבת לענות לך, אני ממהרת לאוטובוס, ביי״
״אביה, אני נוסעת איתך באותו אוטובוס, מה יש לך? תעני!״
ניסיתי לפענח מה קרה לאביה, נסיתי לקשר את כל מה שקרה אתמול בערב, יותר נכון, כל מה שאני זוכרת. פתאום קלטתי, לשחר יש מישהי, היא התנשקה איתו, מישהי התקשרה אליו אתמול בלילהו זאת הייתה אביה. הכל התחיל להתחבר ונשמע הגיוני. אביה ושחר ביחד ולכן היא כועסת עליי, הלכתי במהירות אל עבר אביה ואמרתי לה:
״זה שחר, את עם שחר נכון? לכן את כועסת עליי?״
אביה שתקה והמשיכה ללכת,
״את יכולה לדבר את יודעת? סליחה אם נפגעת אבל לא ידעתי, אם הייתי יודעת בחיים לא הייתי עושה לך דבר כזה. למה לא אמרת לי?״
אביה פתחה את פיה ואמרה: ״אני לא כועסת עליך, אני כועסת על שחר!״ היא עצרה לרגע והוסיפה בטון שקט יותר: ״ואנחנו לא ביחד״.
לא רציתי להתערב יותר מדי אבל שאלתי: ״אז אתם מה?״
״שכבנו, טוב לך? תפסיקי להתערב!״
להגיד את האמת? לא הייתי מופתעת, בכל זאת שחר ואביה נראו קרובים.. הרגשתי כל כך אשמה על מה שקרה, לא רציתי שהם יפסיקו להיות בקשר בגללי. לקחתי את האשמה עליי ואמרתי לאביה: ״זאת אני, אני נישקתי את שחר ולא הוא אותי״ אבל אביה אמרה:
״את לא צריכה לקחת את האשמה, שחר ידע מה הוא עושה והוא לא עצר את זה, אני ראיתי״

האוטובוס הגיע ושתינו עלינו, לא דיברנו. מדי פעם חשבתי לפנות אל אביה, אבל לא ידעתי מה להגיד לה, אני מבינה שהיא פגועה ושהיא לא תרצה לדבר איתי יותר. ניסיתי לדבר עם אביה אבל היא דחתה אותי. לא רציתי להפסיק להיות חברה איתה אבל מאז אותו יום לא דיברו אחת עם השנייה, כנראה כי אני ושחר הפכנו לידידים ממש טובים. בנתיים יש לי את שחר, לפחות למרות כל זה אני לא לבד, הכל עדיף מלהיות לבד.

~

חודש אחד עבר, חודש של שמחה, כיף, צחוקים וחברים. הייתי נראת מאושרת, רק נראת. היה לי עצוב שאני ואביה לא מדברות, קשה לי עם זה. אני רגילה לדבר איתה על בסיס קבוע דרך הטלפון במשך שלוש שנים לשמות אבל עכשיו אנחנו באותה הכיתה ולא מדברות בכלל.
למרות שאני אמורה להיות שמחה, חייכתי רק כלפי חוץ. דווקא בזמנים הטובים, אני תחילה לפחד לאבד את מה שיש לי, מפחדת לחזור לנקודה שבה אני לבד, לרגעים של הכאב, לזמנים שבהם היא הייתי אבודה.