הזוג הנשוי קם בשעה שמונה בבוקר.
שניהם התארגנו, לובשים חליפות, מנסים להיות ייצוגיים כמה שיותר, בכל זאת הם הולכים אל המשפט של הארי.
שלוש דפיקות פטיש.
הבזקי אורות המצלמה מהכתבים שהצליחו להסתנן.
ושופטת אחת הקוראת לסדר.
"אז אתה מודה שהכסף שבו קנית את החברה הוא כסף מולבן?" השופטת שאלה בארשת פנים חתומה.
"כן. אבל אם יורשה לי להציג את הדברים" הוא אמר בביטחון
"אני מתנגד! גברתי השופטת, אני מתכוון שהוא עכשיו הודה בכך-" עורך דינם של הנתבעים קפץ ממקומו, הוא יודע מה קרה שם, והוא יודע שזה כנראה ימנע מהאחר לצאת אשם, והוא לא יכל לתת לזה לקרות.
"אני מבקשת להירגע, קדימה, תדבר" השופטת אמרה, מפנה את מלוא תשומת ליבה אל המתולתל.
הוא עצם את עיניו לוקח נשימה לפני שהחל לדבר,
"אני קיבלתי קידום בעבודה, הייתי אז, לפני שנה וחצי, רק בן 28.
אחר כך קיבלתי תפקיד ניהולי.
נהייתי בוס בחברה כזו חשובה.
ועשיתי טעות. חתמתי על החוזה הלא נכון, עם האנשים הלא נכונים, אבל כבודה, מי כמוך יודעת, חוזה זה חוזה.
הם לא אמרו לי מה עושים, הם רק אמרו לי להיות הבובה על חוט.
קניתי את החברה, וחשבתי שפה זה ייגמר, אבל אין לך מושג כמה טעיתי.
זה התחיל מלהשאיר את הדלת של המשרדים פתוחה, אבל הלוואי וזה היה עוצר שם.
הם הכריחו אותי לזייף מסמכים כאלה או אחרים, ועשיתי את זה בלית ברירה, תוך כדי רצ במעגלים בניסיון למצוא פרצה בחוזה.
ומצאתי אחת כזו, הייתי עם הטלפון כבר מוכן לחייג אל מוקד החירות, כשאז הבנתי מה זה אומר.
הם איימו עליי.
הם איימו על החיים של בן הזוג שלי.
הייתי הבובה שלהם במשך שנתיים כמעט, ושנאתי את זה, שנאתי כל חלק וחלק בזה.
והתפקיד שלך הוא לשפוט אותי היום.
לא אכפת לי אם אני אלך לכלא, לא אכפת לי אם אני אמות אפילו.
כל עוד את מבטיחה לי שלא משנה מה פסק הדין שלך, לואי טומלינסון-סטיילס, לואי שלי, נשאר בטוח.
את יודעת?
אני ידעתי שאם הם ידעו כמה הוא חשוב לי הם יהרגו אותו ישר.
לא יכולתי, אז פגעתי בו.
אמרתי לכולם שאנחנו בעצם נפרדנו, ואנחנו נשארים 'ביחד' כביכול בגלל התקשורת.
וזה רצח אותי מבפנים.
הבעיה שזה פגע בו בכל מובן, וזה מה שלא רציתי שייקרה.
אז גברתי השופטת, אני הארי אדוארד טומלינסון- סטיילס, מודע שעשיתי פשע.
קניתי חברה עם כסף מולבן, שכנראה הגיע מעסקאות סמים, במקרה הטוב,
ולא אכפת לי מה פסק הדין שתגזרי עליי,
אבל תדאגי לשלום שלו, של הבעל שלי, הוא סבל מספיק מהטעויות שלי" הוא סיים כבר דומע.
שלוש דפיקות פטיש משתיקות את המהומה שפרצה בסיום דבריו של המתולתל.
"אנחנו נחזור בעוד ארבעים דקות עם גזר הדין" היא קבעה.
הם העבירו את ארבעים הדקות האלה, ישובים על רצפת בית המשפט חבוקים אחד בשני.
לא מדברים.
"בסוף כל הבלאגן, יש לי הפתעה בשבילך" הגבוה לחש לנמוך, שותל נשיקה על הלחי שלו על הדרך.
שלוש דפיקות פטיש
והזמן היה נראה כנעצר מלכת.
"המעשים של הנאשם הם מעשים שעלולים, וכנראה באמת, פגעו בכלכלה. אני בתור שופטת מקבלת הרבה החלטות קשות ביום.
מדובר בפשע שעלול להיות ארוך-טווח, אבל אסור לשכוח את הצד הרגשי, אני לא רוצה לדמיין מה עברת בידיעה שאתה צריך לפגוע כל יום מחדש באדם שאתה אוהב, מה זה לדעת שהוא בסכנה על החיים שלו, פשוטו כמשמעו.
יש לי החלטות קשות ביום יום, וכל אחת מהן משמעותית.
היום לא הייתה לי החלטה קשה בכלל,
על פי החלטת חבר המושבעים, ועל ידי הסמכות שניתנה לי, אני קובעת כי מר טומלינסון-סטיילס
זכאי"
שלוש דפיקות פטיש, ונשיפות הקלה.
הם היו בבית שלהם, בבית שחזר להיות מלא חיים ואהבה, אוכלים המבורגר.
"הארי אתה יכול להעביר את המלח?"
"לא"
"מה?"
"אני רוצה. אני רוצה להעביר את המלח. אני רוצה לעשות כל דבר שיעשה אותך מאושר"
"אני אוהב אותך"
"אני אוהב אותך יותר"
"האר-"
"אני רוצה שנחדש את הנדרים שלנו" המתולתל קבע, מסתכל עמוק בעיניו הכחולות של בעלו הסמוק.
-הסוף-
הפאנפיק קצר, אבל אני לא רואה פה טעם למרוח אותו.
מקווה שאהבתם
YOU ARE READING
Businessman
Teen Fiction"אנשים יאהבו אותך משתי סיבות; אחד יש לך כסף, שתיים יש לך כסף" "תפסיק להיות כזה!" "כזה מה?" "כזה פסימי תראה כמה טוב יש בעולם!" "אני לא פסימי, אני ריאלי. ולא אמרתי שאין טוב בעולם, יש, אבל הוא מועט" "מה שתגיד" "אל תגלגל עליי עיניים" "סליחה, שכחתי שאתה...
