קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 1

נקודת מבט ג'ימין:
החזקתי את כוס המים, רציתי לקחת לגימה אך לא יכלתי, היד שלי רעדה.
ניסיתי בכל זאת לקרב את כוס המים לפי, אך היא נפלה לי מהיד והכל נשפך.
התחלתי לנשום בכבדות, הכל מתחיל להסתחרר.
אין מי שיעזור לי עכשיו, אני לבד. אני תמיד הייתי לבד ותמיד אהיה לבד.
הכל נהיה פתאום חשוך.
אוי נו, לא שוב.
"לעזאזל"

~~~~~~

נקודת מבט ג'ימין:
נכנסתי לחדר. אני לא יודע מה אני עושה פה בכלל. זה כזה מעצבן אני לא מכיר שם אף אחד, אני לא רוצה לדבר שם עם אף אחד. אבל אין מה לעשות, אני צריך עזרה...
היו שם שמונה כיסאות מסודרים במעגל, כולם כבר היו במקומם וחיכו רק לי. התיישבתי ובחנתי את כולם.
"אז שלום לכולם שמי הוא קים ג'ונהון ואני הוא זה שילווה אתכם במשך כל התקופה הזאת." אחד התחיל להגיד, מן הסתם זה הפסיכולוג...
"למעשה," הוא המשיך, "הקבוצה הזאת היא המשפחה השנייה שלכם עכשיו, כל דבר שתצטרכו לפרוק או תרצו להגיד למישהו תוכלו להגיד את זה כאן. פה אנחנו לא נשפוט אף אחד.
אני מקווה שלאט לאט נוכל להיפתח יותר אחד אל השני ולהרגיש בנוח לדבר."
כולם הנהנו, גם אני. אבל אני לא חושב שנוכל להרגיש בנוח אחד עם השני, לפחות אני. אני לא מכיר אותם, אני לא רגיל להיות עם אנשים בסביבה שלי...
"אני חושב שנתחיל מהיכרות, אנחנו חדשים אחד לשני אבל כמו שאמרתי אנחנו נהיה אלה שילוו כל אחד ואחד ממכם בתקופה האחרונה, אז נצטרך להכיר אחד את השני. אני אתחיל." הוא אמר.
"אז לי קוראים קים ג'ונהון, אני בן 22 ואני די חדש בתחום הזה של הפסיכולוגיה, אבל אנחנו נלמד ביחד." הוא חייך טיפה בביישנות.
הוא חדש? איזה מוזר. דווקא נראה שיש לו ניסיון...
"מי רוצה להיות הבא?" הוא שאל אותנו.
"מה צריך לספר? רק שם וגיל?" לפתע אחד אמר. הוא היה גבוה, יש לו שני גומות בלחייו, שיערו היה בצבע אפור בהיר והוא נראה בן אדם מאוד חייכן כזה, מעניין מה הוא עושה פה...
"מה שבא לכם, כל דבר שאתם רוצים להגיד אתם מוזמנים, מי שמרגיש בנוח לשתף גם את הרקע שלו ואת הסיבה שהוא פה אנחנו נשמח לשמוע, וזה בסדר גם אם לא." הוא חייך והסתכל על כל אחד ואחד מאיתנו. הוא מאוד נחמד..
"אז מי רוצה להציג את עצמו?" ג'ונהון שאל.
"אני יכול" הנער הגבוה אמר ללא ביישנות ועמד, "בבקשה" חייך אליו הפסיכולוג.
"אז לי קוראים קים נאמג'ון, אני בן 19 ואני..." הוא היסס אך לבסוף המשיך, "אני פה כי יש לי בעיה של בדידות" אמר והשפיל את מבטו.
מוזר, זה לא נראה כאילו הוא מבודד חברתית..
"תודה רבה ששיתפת אותנו, תרצה לפרט יותר?" הפסיכולוג אמר בקול חמים. נאמג'ין הרים את מבטו וראה את הפסיכולוג מחייך אליו ואת כולם נועצים בו מבט. "א-אוקיי, אני אנסה" הוא אמר.
"במשך כל חיי אני הייתי לבד. בבית ספר הייתי מנודה חברתית וההורים שלי, האנשים היחידים שנשארו לי.. העיפו אותי מהבית לפני חצי שנה בגלל סיבות אישיות..." הוא לחש. הרגשתי רע בשבילו, אני יודע מה זה להיות לבד, זה נוראי, זאת הרגשה נוראית.
"איתנו אתה לא תהיה לבד יותר" ג'ונהון אמר וחייך אליו. נאמג'ון חייך אליו בחזרה והתיישב במקומו.
"מי עוד רוצה לשתף אותנו?" הפסיכולוג שאל.
היה שקט למשך דקה ואז לבסוף מי שישב לידי נעמד והתחיל לדבר. הוא השפיל את מבטו כך שבקושי יכלתי לראות איך הוא נראה, הוא נער אבל יש לו גוף חטוב עם שרירים, השיער שלו בצבע חום בהיר אבל הקצוות שלו הם בצבע בורדו דובדבן.
"אני ג'אנגקוק, אני בן 17, אממ... אני פה כי אח שלי התאבד" הוא התחיל לשחק עם ידיו בלחץ, "זה השפיע עלינו, על כל הבית. הוא האח היחיד שלי, וההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה, ו.. טוב, גם אני... הייתי בקשר מאוד טוב איתו ו..." הוא הפסיק ושתק, "אני מצטער" לבסוף אמר, מחזיק דמעות בעיניו.
"זה לגמרי בסדר!" הפסיכולוג מיהר להגיד כדי שג'אנגקוק לא ירגיש רע ויהיה מובך, "מותר לשחרר פה כמה שרוצים, אפשר לבכות, אפשר לכעוס, אפשר לשמוח, כל רגש שאתם צריכים לשחרר אתם יכולים לשחרר אותו פה. אתה לא חייב להמשיך, יהיה לנו מלא זמן כדי להכיר אותך." הוא הסתכל עליו וחייך ואז הפנה את מבטו אל כולנו.
הוא מחייך הרבה, בטח זה ממש קשה.
"תודה.." ג'אנגקוק לחש והתיישב. "אז, מי הבא בתור?" ג'ונהון שאל בקול נעים, הוא לא לחץ, הוא היה מאוד נחמד ומרגיע.
"אני" מי שישב לצידו של ג'אנגקוק מלמל וקם, הוא היה עם שיער כחול כהה מתולתל קצת.
"היי אני טאהיונג" הוא התחיל, אך לא הסתכל עלינו בכלל, הוא הסתכל על הרצפה. "אני בן 18" אמר והרים את ראשו, ראה שכולם מצפים ממנו להמשיך אז השפיל את ראשו לרצפה שוב והמשיך, "אח שלי חולה במחלת הסרטן, הוא במצב מאוד קשה וזה ככה מאז שהייתי בן 15" אמר בקול לחוץ.
"בטח קשה לעבור את זה מהגיל הזה" לפתע מישהו אמר. הרמתי את ראשי וראיתי שזה היה ג'אנגקוק, ראו שהוא ממש הבין את טאהיונג. בכל זאת לשניהם מדובר על אח שלהם, אני חושב שהם יכולים להזדהות אחד עם השני..
"הוא.. האח היחידי שלך?" הוא שאל אותו בסקרנות ובקולו נשמע קצת היסוס, כאילו חשב אם זה בסדר לשאול.
"כן.." טאהיונג הפנה אליו את מבטו וענה לו בלחש.
"אני מצטער.." ג'אנגקוק אמר לו במבט כואב, נראה שהוא באמת מבין אותו.
"אני גם מצטער לגביך.." טאהיונג אמר לו בקול לא בטוח.. ג'אנגקוק חייך אל טאהיונג וטאהיונג חייך אליו בחזרה. "תודה רבה טאהיונג" אמר ג'ונהון ושתק, חיכה להבא שיתנדב. טוב, אני לא רוצה...
ואז אחד שישב ליד נאמג'ון נעמד, היו לו כתפיים רחבות, שיערו גם בצבע חום בהיר, יש לו שפתיים עבות ואדמדמות ובכללי הפנים שלו היו פשוט יפות.
"שלום, אני ג'ין. אני בן 21. יש לי גם אח אחד שקטן ממני בשלוש שנים, וכשהייתי בן 18 ההורים שלי נפטרו בתאונת דרכים. לא רציתי לשלוח את אח שלי לבית אומנה אז הייתי צריך לעבוד. אני... די ניצלו אותי... ואני לא רוצה להרחיב יותר" הוא אמר וחייך במשך כל הזמן. איך הוא מחייך כשהוא מספר דבר כזה? מה זאת אומרת ניצלו אותו? מה עשו לו?
"יאלה הוסוקי" לחש ג'ין ודפק מרפק לנער שהיה לידו מצידו השני. הם מכירים? הוא לא היה יותר מידי גבוה אך גם לא נמוך, הוא היה יותר גבוה ממני, לא שזה כזה קשה.. שיערו היה בצבע כתום אפרסק ופניו היו מושלמות מכל בחינה. כל סנטימיטר היה בדיוק במקומו. אני לא אתפלא אם הוא עשה ניתוחים פלסטיים..
הוא היה נראה מאוד לחוץ והוא ניסה להתווכח טיפה עם ג'ין אך ג'ין לא ממש נתן לו ברירה, כולם כבר הסתכלו עליו. הוא נאנח ונעמד והגניב לג'ין מבט עצבני. "ה-הי" הוא התחיל בגמגום, "אני אמ קוראים ל-לי הוסוק" גירד בצווארו והמשיך "אני בן 19, ואני הייתי מעדיף לא לשתף את הסיפור שלי" הוא השפיל את מבטו.
"הכל בסדר, זה מובן, אנחנו מכבדים את החלטתך ונחכה שתהיה מוכן לספר לנו" הפסיכולוג אמר והפנה את מבטו לנער שיושב לידו.
הנער היה בערך בגובה שלי פלוס מינוס, שיערו היה בצבע מנטה בהיר, הפרצוף שלו היה טיפה שמנמן, היו לו שפתיים קטנטנות וחמודות, הוא היה בכללי נראה חמוד. וגם ביישן.
"מה לגביך? תרצה להציג את עצמך?" פנה אליו.
הנער היה נראה לא ממש מרוצה, זה לא היה נראה שהוא רוצה להציג את עצמו אבל הוא בכל זאת נעמד והתחיל לדבר, "קוראים לי יונגי ואני בן 20" אמר. "תרצה לשתף אותנו את הסיבה שאתה פה איתנו?" הוא חייך אליו בנעימות, "אמממ" יונגי גירד בעורפו בחוסר נעימות אך לבסוף הוא החליט לדבר. "הייתי עד לא מזמן בדיכאון והתחלתי לקחת סמים כדי להרגיש טוב... אבל הלכתי לגמילה אז הפסקתי עם הסמים ויצאתי גם מהדיכאון אבל.. עדיין קשה לי..." הוא הרים את ראשו, מבטו היה נראה לחוץ, כאילו הוא פוחד ממה שנגיד.
"וואו זה חתיכת דרך" נאמג'ון אמר.
"כל הכבוד לך" ג'ין אמר גם הוא ומחא לו כפיים.
"באמת כל הכבוד לך יונגי, להיגמל מסמים זה לא דבר קל וגם לא לצאת מדיכאון, אתה בן אדם חזק" הפסיכולוג אמר ומחא כפיים גם הוא.
וואו, הוא באמת בן אדם חזק.
יונגי חייך בביישנות והתיישב במקומו בחזרה.
"אז מי נשאר לנו?" הפסיכולוג שאל וכולם הפנו את מבטם אליי, "תרצה להציג לנו את עצמך?" המשיך.
לא. אני ממש לא רוצה.
נעמדתי לבסוף, זה לא שיש לי ברירה אחרת.
כולם נועצים בי מבט, זה מלחיץ אותי. אני לא רוצה לספר להם מי אני, אני לא רוצה לדבר בכלל.
הרגשתי שכולם שם בוחנים אותי, שופטים אותי, אני לא רוצה שיסתכלו עליי.
"אתה בסדר?" הנער עם השיער הכחול שאל אותי.
"אין מה להילחץ ג'ימין, תנשום עמוק" הפסיכולוג אמר בטון רגוע, אני התחלתי לנשום לאט לאט ונרגעתי, הייתי די מובך אבל אז ראיתי שהנער עם השיער הכחול, איך קראו לו? אממ טאהיונג? כן, נראלי טאהיונג, חייך אליי. זה גרם לי להרגשה טובה והצגתי את עצמי. "אני פארק ג'ימין, אני בן 18 ואני פה כי יש לי חרדות." לא הסתכלתי על אף אחד כי לא רציתי ליצור קשר עין. אני פוחד מהתגובה שלהם.
"תרצה לספר לנו מהם החרדות שלך?" לעזאזל לא רציתי שישאלו אותי את זה, אני לא רוצה שיצחקו עליי אני יודע שהחרדות שלי טפשיות...
הנהנתי את ראשי לשלילה והשפלתי את ראשי, "אני לא רוצה לספר" אמרתי.
"אוקיי, זה בסדר גמור" הוא אמר לי ואני התיישבתי, עדיין לא יוצר קשר עין עם אף אחד, אני פוחד מהתגובה שלהם...
"אוקיי אז אני רוצה שנתחיל ממשחק קטן. משחק אסוציאציות מכירים?" כולם הנהנו.
"יופי, אז אני אגיד מילה ומי שרוצה להגיד את מה שעולה לו לראש שיגיד."
"בית" ג'ונהון אמר, "אח שלי" ג'ין אמר מיד וחייך.
"נראה שאח שלך מאוד חשוב לך".
"אח שלי הוא הכל בשבילי. הוא הסיבה לזה שאני עדיין מתפקד, אני חיי בשבילו, אני צריך להיות חזק בשבילו." ג'ין אמר עם חיוך על פניו.
הלוואי וגם לי היה מישהו כזה בחיים...
"בטח זה ממש כיף.." נאמג'ון מלמל אך שמעו אותו.
"כן.." ג'ין ענה לו בחוסר נעימות וביישנות, ונאמג'ון חייך אליו כדי להראות לו שזה בסדר.
"אוקיי הבא. חופש" הפסיכולוג קטע את השניים שבהו אחד בשני. קצת מצחיק, אני בקושי יכול להסתכל שנייה על האנשים פה והם כבר בוהים אחד בשני מעל לדקה. והם לא מכירים בכלל. נאמג'ון נראה בן אדם ממש חברותי, בדרכ בדידות לא אמורה לפתח חרדה חברתית? איך זה?
היה שקט אף אחד לא ענה. חופש. מה מזכיר לי חופש? אולי שאין לי את זה.. אבל אם אני עונה ברצינות.. חופש זה ריקוד. להגיד?
ראיתי שאף אחד לא הגיב אז החלטתי להציל את המצב. "ריקוד" אמרתי בחולמניות.
"אתה רוקד?" הוסוק שאל אותי מעט מבויש ולחוץ.
"אני רוקד בתור תחביב... לפעמים אני רוקד אפילו כדי לצאת מהחרדות שלי והלחצים, זה ממש משחרר אותי" לא ידעתי אם לומר זאת אבל נו טוב.
"גם הוסוק רוקד" ג'ין מיהר להגיד והגניב מבט לחברו שהיה נראה קצת לחוץ שאמר את זה.
"מגניב, מקצועי?" שאלתי. "לא, גם בתור תחביב" הוא חייך מעט וחשף שני גומות ממש חמודות. חייכתי אליו בחזרה.
הפננו את מבטינו אל הפסיכולוג, "אוקיי" הוא המשיך, "אהבה". אהבה? טוב אני לא עונה על זה. לא נראה לי שיש משהו בחיים שלי שאני אוהב. כאילו... ההורים שלי בסדר אבל אני לא ממש קשור אליהם, מהצד שלי, אני אשם. אני די התרחקתי מכולם, כל האנשים שעוד איכשהו רצו להיות לצידי... ובת זוג? אני הכי לא בקטע, גם מי תרצה מישהו כמוני? אני לא הייתי רוצה את עצמי... כן, גם את עצמי אני לא אוהב. כמו שאמרתי, אני שונא כל דבר בחיים שלי.
"חלומות" לפתע הנער עם השיער בצבע מנטה קטע את מחשבותיו. "מהם החלומות שלך?" הפסיכולוג שאל אותו. היה רגע של שתיקה ואז הוא החל לדבר, "הייתי רוצה לעשות את הדברים שאני אוהב ולהצליח בהם. החלום שלי זה להיות ראפר ושאנשים יהנו מהראפ שלי." אמר.
וואו, ראפ? מגניב.
"וואו, אתה כותב ראפ? אתה גם מלחין אותם?" שאל טאהיונג בהתעניינות, "אני מאוד אוהב ראפ" אמר בביישנות.
"כן.." יונגי ענה לו.
"תרצה להביא לפגישה הבאה שלנו ראפ שלך?" שאל ג'ונהון. יונגי לא ענה, "אתה לא חייב" הוא חייך אליו. "כן, אני יכול" לבסוף אמר אחרי שחשב קצת.
"מעולה. אנחנו נשמח לשמוע!" ג'ונהון אמר.
"כןן" טאהיונג הסכים איתו והראה התלהבות. כמה מאיתנו ציחקקנו על החמידות שלו, גם אני. הוא התבייש והסמיק טיפה.
"אוקיי נשאר לנו עוד כמה דקות אז נעשה עוד אחד אחרון?" הפסיכולוג שאל, והנהנו בהסכמה.
"פחד" המשיך. כולם השתתקו. פחד? אני חושב שלכולם פה יש פחדים, זה למה אנחנו פה לא?
בתור בן אדם שיש לו חרדות יש לי מלא פחדים, אבל אני חושב שהפחד הכי גדול שלי זה להיות לבד. אבל הקטע הוא שאני לא רוצה להיות עם אנשים. אני פשוט מרחיק את כולם ממני, כל החברים שלי, יותר נכון שהיו לי... ההורים שלי... אני לא יודע מה לא בסדר איתי. אני שונא את עצמי. אני כזה מטומטם. למה בן אדם שפוחד להיות לבד ירחיק את כולם ממנו??
הייתה שתיקה ארוכה. אני חושב שהמילה הזאת הפחידה את כולם. פחד. זאת מילה חזקה.
"לאבד" לפתע קול חלש אמר. הסתכלתי לראות מי זה היה. זה היה ג'אנגקוק. ג'אנגקוק שלא שמעתי אותו אומר מילה כמעט כל השיחה.
הפסיכולוג הסתכל אליו במבט חמים, "רוצה לפרט?" שאל בנעימות. הוא יודע למה הוא מתכוון, כאילו אני חושב שכולנו הבנו, לא כזה קשה לעשות אחד פלוס אחד... אבל זה חלק מהקטע לא? לגרום לבן אדם להיפתח או משהו כזה.. בולשיט.
"א-אני" הוא גמגם ושתק במשך כמה שניות, "אני פוחד לאבד את אמא שלי.. את אבא שלי.. את החיים שלי" אמר מסתכל על הרצפה, לא יוצר קשר עין עם אף אחד. זה בטח ממש קשה. לאבד אח ואז לראות שכל החיים שלך מתפרקים לך בין הידיים.
"אתה לא תאבד אותם" טאהיונג אמר לפתע והסתכל על ג'אנגקוק.
ג'אנגקוק הרים את מבטו אליו, "אתה לא יודע כלום" אמר.
זה צבט את ליבי.
"למה אתה חושב שתאבד אותם?" שאל הפסיכולוג.
"אני... אני לא רוצה לדבר על זה" הוא אמר.
הסתכלתי עליו מעט מבולבל, זה סתם פחד בגלל שהוא איבד כבר מישהו או שזה משהו מעבר..?
"אוקיי אני חושב שגמרנו להיום" ג'ונהון לפתע אמר. קוטע את מחשבותי.
"איך היה לכם היום?" הוא שאל.
"בסדר", "נחמד" אמרו שניים.. לא כולם ענו. גם אני לא. אני עדיין לא חושב שאני אהיה מסוגל להיפתח אליהם ולספר להם על עצמי, אני לא מכיר אותם בכלל, אני רוצה להכיר אותם?
כולם קמו מכיסאותיהם והלכו, כך גם אני עשיתי. התקדמתי לכיוון הדלת אך לפתע שמעתי את ג'ונהון קורא לי.
"ג'ימין", הסתובבתי אליו בשאלה. הוא סימן לי לבוא אליו ואני התקדמתי לכיוונו.
"איך הייתה לך השיחה?" שאל אותי.
למה רק אותי הוא שואל בפרטיות?
"בסדר" עניתי לו. לא יודע אם זה באמת היה בסדר אבל זה לא היה גרוע כמו שחשבתי שזה יהיה.
"אני שמח לשמוע" הוא חייך אליי. רק שלא יתקעו לו השפתיים מרוב שהוא מחייך. הוא מחייך יותר ממה שחייכתי כל השנה הזאת. "רק רציתי להגיד לך שזה בסדר, אתה לא חייב לשתף אותנו ישר, תקח את הזמן שלך, אל תילחץ. אם יהיה לך משהו שלא תרצה להגיד פשוט תגיד שאתה לא רוצה, ונעבור הלאה." הוא אמר לי.
ירדה לי אבן מהלב. אני לא רציתי שילחצו אותי וירצו שאני אשתף דברים שאני לא רוצה. חשבתי שבגלל שזאת שיחה ראשונה אז נותנים לנו לא לדבר הרבה, אבל בהמשך כבר אני אצטרך לשתף. לפחות עכשיו אני יודע שאני לא צריך, אני לא אשתף אותם, לא באלי.
"תודה" חייכתי אליו בחזרה והתקדמתי בחזרה אל הדלת.

~~~~~~

אני מאוד אשמח אם תצביעו ותגיבו לי אם אהבתם, ככה אני אדע אם אוהבים את הסיפור ואמשיך לכתוב אותו.
מה אומרים על הקונספט?
מוזמנים לרשום לי אפילו ביקורת אני אקח את זה לתשומת ליבי💜