קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 5

נק מבט ג'אנגקוק:
"אבא בבקשה די!" צרחתי בשניה שפתחתי את דלת ביתי.
יצאתי עם חברים היום למרות שלא רציתי, לא רציתי ממלא סיבות. גם לא היה לי בכלל חשק, גם אני לא רוצה לראות או לדבר עם אף אחד בזמן האחרון, וגם לא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד...
"שקט!" אבא שלי צעק אליי והתקדם לכיווני, מיד התרחקתי כשעיני מראות רק דבר אחד.
פחד.
"אתה לא תתחצף אלי בחור!" דמעות זלגו מעיניי. הסתכלתי מהצד על אימי שנראית ככ עייפה וחסרת אונים ואז סגרתי את עיני בחוזקה כאשר סטירה חזקה נחתה על הלחי שלי.
"שמעת?!" הוא המשיך לצעוק והרים את ידו עוד פעם, אבל אמא שלי התערבה.
"תעזוב אותו סאנג! (Sang- השם של אביו)" היא צעקה מאינסטינקט מתחנן.
מיד אבא שלי הסתובב לכיוונה, "מה אמרת?" הוא שאל בטון מאיים.
למה היא עשתה את זה?
"בבקשה תעזוב אותו" היא לא ויתרה ואמרה שוב בטון מתחנן.
הוא התקדם אליה באיטיות ותפס את גרונה בחוזקה, אך היא עדיין יכלה לנשום.
"את לא תגידי לי מה לעשות. שמעת?!" הוא הרים את קולו, מביע 100 אחוז אדישות למראה המפוחד הנמצא מולו.
"תתנצלי!" הוא צווח ודחף אותה על הקיר.
"אבא!" צעקתי ורצתי לכיוונה אבל גם הוא מיהר לדחוף אותי.
"לך לחדר שלך!" הוא צרח עליי, "אבא בבקשה" התחננתי, מפחד אפילו להסתכל על מבטו.
"עכשיו!" הוא צרח וידעתי שאם לא אלך זה לא יגמר טוב, אז רצתי לחדרי וטרקתי את הדלת בחוזקה.
עם טריקת הדלת באו כל הדמעות.
האשמתי את עצמי, תמיד הריבים האלה נוצרים כשאני לא פה. בגלל זה אני מרבה להיות בבית.
בדרכ אבא שלי לא מתחיל את הריבים לידי, אלא רק כשאני עם חברים או בבית ספר. פשוט מחוץ לבית.
"אתה כל כך מטומטם" מילמלתי לעצמי בבכי כשהדרמה בסלון עדיין נמשכת, אבל לי אין מה לעשות עם זה...
"הכל באשמתך" ירדתי באיטיות אל הריצפה והצמדתי את רגלי לחזה שלי, מחבק אותם בחוזקה וממשיך להתייפח.
אני לא הייתי צריך לצאת מהבית, ידעתי שלא הייתי צריך אבל בכל זאת עשיתי את זה.
חברים שלי אמרו לי שבזמן האחרון אני מתרחק מהם, שאני נראה יותר עצוב.
איך לא כשכל פעם שאני מגיע לבית אני צריך לפחד לראות אם אבא שלי מצליף באמא שלי?
לפחד לראות את אמא שלי בוכה ומתחננת לרחמים. אבל הוא לא מתייחס, העצבים שלו לא נותנים לו.
הוא לא בן אדם רע. הוא שיכור מטומטם.
"הכל באשמתך..." מילמלתי בעייפות ונרדמתי.

נק מבט טאהיונג:
ההורים לא הגיעו אחרי הפגישה הראשונה.. זה היה מזמן והם התנצלו על זה, אבל הם עד עכשיו לא הסבירו לי למה.
היום הלכתי לבקר את אח שלי בבית חולים, הוא ממש שמח לראות אותי וגם אני שמחתי לראות אותו. הרגשתי רע על זה שלא באתי זמן מה, אבל הוא הסביר לי שזה בסדר ושהוא יודע כמה הוא חשוב לי וכמה אני אוהב אותו.
הוא אפילו לא יודע כמה אני אוהב אותו, כי את האהבה שלי אליו אי אפשר לתאר במילים.
אני ואח שלי היינו כמו דבק, אפילו על דבק אפשר לגבור אבל עלינו לא.
כל היום היינו אחד סביב השני, הוא לא היה רק אח שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, כל עולמי.
אבל אז המחלה הארורה הזאת באה... שום דבר לא השתנה מבחינתנו, הוא עדיין הדבר שהכי חשוב לי בחיים יותר מכל. הוא עדיין החבר הכי טוב שיש לי בחיים האלה.
גם כשהוא רחוק ממני הוא יודע הכל עליי, כאילו הוא נמצא איתי ביום יום.
תמיד שאני נמצא איתו אני מספר לו הכל. כל מה שעובר עליי, מה אני מרגיש, מה אכלתי היום, מה קרה היום, כמה אני מתגעגע עליו, הכל.
גם שיש דברים שאני לא רוצה להגיד כדי לא להדאיג אותו הוא איכשהו שומע אותם. כי הוא יודע לקרוא אותי. הוא יודע מתי אני שמח, עצוב, מתי רע לי או טוב לי, מה אני מרגיש, מבלי שאני אפצה את הפה שלי. ויותר מזה, מבלי שאני אזיז עפעף.
אני יודע לשחק אבל הוא היחידי שהמשחקים שלי לא עובדים עליו. הוא תמיד תמיד יצליח לקרוא אותי, ותמיד הוא יהיה חזק בשבילי. וזה הדדי...
אני סיפרתי לו על קבוצת התמיכה, על הפסיכולוג שלנו שממש נחמד, על הילדים האחרים שנראים מאוד נחמדים, ואפילו על ג'ימין. הוא ממש התלהב והיה שמח בשבילי.
לפגוש אותו עשה לי ממש טוב.