קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 2

אוקיי אז למי שקצת הסתבכה אלה הדמויות והגילאים:
הפסיכולוג, ג'ונהון- בן 22.
נאמג'ון- בן 19.
ג'ין- בן 21.
טאהיונג- בן 18.
ג'אנגקוק- בן 17.
הוסוק- בן 19.
ג'ימין- בן 18.
שוגה- בן 20.

קריאה נעימה💜

~~~~~~

נק מבט טאהיונג:
בוקר. יאי.
אני לבד בבית, כרגיל.
ההורים שלי עכשיו בבית חולים עם אח שלי. לפעמים הם ישנים איתו שם ולפעמים הם הולכים אליו מוקדם בבוקר לפני העבודה. כך או כך אני לא באמת זוכה לראות אותם בבקרים.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, חושב על כך שלא ביקרתי את אחי כבר כמה ימים ואני צריך ללכת אליו.
לא שכחתי ממנו או משהו, ממש לא. אני מאוד דואג לו, ואני מבקר אותו בתדירות מאוד גבוהה. פשוט בזמן האחרון בגלל הלימודים וכל הלחץ של העבודה וגם קבוצת התמיכה שנרשמתי אליה, אני לא הייתי מפוקס. אני אלך אליו היום.
הלכתי לכיוון המטבח. כולי מלא במחשבות לגבי היום. אני כל כך לחוץ.
היום היום הראשון של הקבוצת תמיכה. לא יודע למה לצפות, את מי אני אפגוש? איך יהיה שם? מה אני אצטרך לעשות?
אני לא ידעתי אם כדאי לי להירשם לדבר כזה, אבל אני יודע שאני לא אוכל להמשיך להתמודד עם זה לבד...
דיברתי עם ההורים שלי לגבי הרעיון להצטרף לקבוצת תמיכה, הם היו בעד. ההורים שלי אמנם פחות איתי אבל זה לא מבחירה, אני יודע שהם אוהבים אותי, וזה עושה להם רע לדעת שאני לבד. הם מנסים להיות איתי כמה שיותר, אבל זה קשה.. גם בגלל אח שלי, וגם בגלל העבודות, זה הכל ביחד..
פתחתי את המקרר וראיתי שם צלחת פנקייקים עם פתק. יש, איך אני אוהב פנקייקים.
בוקר טוב חמוד שלי.
אני ואבא הלכנו מוקדם לאח שלך, אני מצטערת שלא יכולנו לראות אותך..
אני ואבא מוסרים בהצלחה רבה במפגש היום, אל תילחץ, יהיה טוב.
השארתי לך פנקייקים במקרר, תחמם אותם ותאכל טוב לפני שתלך, לא לשכוח!
אוהבת אמא.
חייכתי לעצמי. כיף לדעת שהם לא שכחו. לקחתי את הפנקייקים אכלתי במהירות בלי לחמם כי למי יש כוח? ויצאתי, מקווה לא לאחר.
הגעתי לשם אחד לפני האחרון, מזל שלא איחרתי.
התיישבתי באחד הכיסאות הפנויים, ליד נער קטן, נראה די ביישן.
הוא לא דיבר כמעט במשך כל השיחה. אני הצגתי את עצמי כמו כולם, הוא גם הציג את עצמו ואמר את הרקע שלו. אח שלו התאבד... איזה מפחיד זה. אני רק חושב על לאבד את אח שלי ואני עוד שנייה פורץ בבכי..
שיחקנו משחק האסוציאציות, היה נחמד, גילינו דברים חדשים, אבל היה איזה משהו שתפס אותי..
במילה האחרונה שג'ונהון, הפסיכולוג שלנו, אמר, "פחד", אחרי שתיקה ארוכה ג'אנגקוק אמר "לאבד".
הוא השפיל את ראשו ומלמל לעצמו משהו. משהו שאני די בטוח שרק אני שמעתי... הוא אמר "שוב".
'לאבד שוב', זה ככ נגע בי.. זה עשה לי כל כך רע. אני בקושי מכיר אותו ואני גם לא ממש יכול להבין אותו אבל רק המחשבה לאבד אנשים שאני אוהב זה מפחיד.. זה כואב.
הוא לא ממש הסביר למה הוא אמר לאבד. אני מתכוון.. אני חשבתי שמן הסתם הוא אמר את זה כי זה מפחיד לאבד שוב אחרי שאיבדת כבר. זה גורם לך לפחד שכל דבר יכול לקרות. אבל כשאמרתי לו שהוא לא יאבד אותם, כי זה סתם פחד שלו כתוצאה ממה שקרה.. הוא אמר לי שאני לא יודע כלום. מה זאת אומרת, למה הוא מתכוון? אני באמת לא יודע כלום... יכול להיות שזה לא המצב?
סיימנו את השיחה, אני עדיין חושב על מה שג'אנגקוק אמר.. גם על מה שהוא עובר, אבל בעיקר על המחשבה של מה אם גם אני אאבד את אח שלי? אני ממש משתדל לא לחשוב על זה.
ירדתי למטה והלכתי לתחנת אוטובוס, המחשבות רודפות אותי, מה אז יקרה? מה אני אעשה? מה ההורים שלי יעשו? איך אני אוכל להמשיך את חיי בלי אח שלי? חיכיתי לאמא שלי שתבוא לקחת אותי ומשם (תחנת האוטובוס) קבענו שתיקח אותי. נגמרה לי הסוללה בטלפון כי כמו טיפש לא הטענתי בלילה ולפני שהלכתי לישון ראיתי מלא סרטונים. נקווה שהיא לא שכחה או משהו..
לפתע ראיתי את ג'ימין יוצא מהבניין ומתקדם לכיוון התחנה. הוא הגיע והתיישב לידי, היה לרגע שקט מביך אז החלטתי לשבור אותו.
"אז.. היי ג'ימין" צחקקתי.
כן, בטוח עכשיו הרבה פחות מביך, טיפש.
"היי" הוא צחקק גם הוא.
השקט המביך חזר ואני רק מנסה לחשוב מה להגיד כדי לא להמשיך עם האווירה המביכה הזאת.
"אז.. אתה מחכה לאוטובוס?" הוא הציל את המצב.
"לא, אני מחכה לאמא שלי שתיקח אותי. בתקווה שהיא זוכרת..." את החלק האחרון מלמלתי לעצמי וכנראה גם הוא שמע כי הוא עשה לי פרצוף מוזר.
"למה אתה חושב שהיא שכחה?" הוא שאל.
שיט. כן הוא שמע.
"אממ סתם היא עם אח שלי אז.." לחשתי. לא יודע אם הוא בכלל יבין..
"אה.. אז תתקשר אליה" הציע.
"כן.. אין לי סוללה" צחקקתי בביישנות.
הוא הושיט לי את הטלפון שלו, "קח תשתמש בשלי" אמר לי בחיוך.
"תודה" חייכתי וחייגתי את המספר של אמא שלי. אמא שלי לא ענתה לי.
אמרתי לו תודה שוב והבאתי לו בחזרה את הטלפון.
"אין בעד מה, היא ענתה?" הוא שאל אותי.
"לא... כנראה היא עסוקה, היא הייתה אמורה להיות פה לפני רבע שעה אבל לא נורא אני אקח אוטובוס." חייכתי אליו.
"רוצה לנסות את אבא שלך?" הוא שאל אותי.
"לא, אבל תודה" אמרתי לו.
סתם מיותר, גם אבא שלי לא יענה...
"בכיף" הוא חייך טיפה.
הוא ממש נחמד.. רגע מה הוא אמר שהסיבה שלו? חרדות? אה כן הוא זה שנלחץ.. מעניין למה... אולי הוא פוחד מאנשים זרים? אבל זה לא נראה ככה עכשיו...
"אז בן כמה אמרת שאתה?" הוא קטע את מחשבותיי.
"בן 18" עניתי לו, "ואתה תזכיר לי?" שאלתי במבוכה.
"גם 18" הוא חייך בביישנות. "מגניב" אמרתי.
"מתי נולדת?" שאלתי אותו, "חודש אוקטובר" הוא ענה.
"אה, אני בדצמבר.." אמרתי בלחש.
"אז אני צריך לקרוא לך היונג אני מבין", חייכתי אליו.
"כן", הוא חייך אלי בחזרה וצחק.
"טוב אז אני אקרא לך היונגי", צחקנו שנינו.
הוא מאוד נחמד.