קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 13

נקודת מבט הוסוק:
"היי הוסוק, נחמד לראות אותך שוב" ג'ונהון חייך אליי כשהתיישבנו אחד מול השני בחלוקה לזוגות.
"גם אותך" חייכתי חיוך מובך והזקפתי את גבי.
"אז איך היה השבוע שלך?" הוא שאל בנעימות.
"כרגיל, לא משהו מיוחד" עניתי, "איך שלך?" שאלתי בחזרה.
"עמוס, הרבה עבודה, המייקאובר לבית גם משגע אותי כי יש המון בלאגן ואין לי זמן לסדר חוץ מבערב שאני עייף" הוא סיפר.
"מה עם לקחת עוזרת?" הצעתי.
"אני פוחד שיגנבו לי דברים מהבית, לא כל כך סומך על עוזרים" הוא השיב ואני הנהנתי בתגובה.
"אז מה זה רגיל? איך בלימודים?" ג'ונהון שאל בהתעניינות.
"החומר עצמו די מעניין. קצת קשה אבל זה משהו שאני אוהב אז זה בסדר"
"אני שמח שאתה עושה דבר שאתה אוהב, זה מאוד טוב לנפש שלך", הוא אמר, "מה לגבי השאר? החברה, בבית..?" הוא שאל והשתתקתי.
"אתה כמובן לא חייב לענות, אם אתה מרגיש לא בנוח רק תגיד ונעביר נוש- בודד" קטעתי אותו.
"אני מרגיש מאוד... לבד..." נאנחתי.
"אני מבין, אתה לא מתחבר שם עם אנשים?" הוא שאל ואני מיד הנהנתי את ראשי לשלילה במהירות.
"לא, אני פוחד גם מהם" מילמלתי בקול.
"ממה בעצם אתה פוחד? מה בעצם ג'ין שונה מהם?" הוא שאל אותי.
"ג'ין הוא החבר הכי טוב שלי, אני יודע שהוא בחיים לא יעשה לי שום דבר. אני לא מכיר אותם, כל אחד שם יכול לנצל אותי ואת התמימות שלי."
"למה אתה חושב שאתה תמים?" הוא הרים גבה בשאלה.
"כי זה מה שאני. זה מה שהייתי, וזה מה שאני גם היום" משכתי את כתפיי, נלחם עם הקולות בראשי שמאשימים אותי בכך שהייתי תמים.
"אנשים משתנים, וכך גם אתה הוסוק." ג'ונהון החל לדבר, "השתנית הרבה. לטובה ולרעה. למדת מטעויות, הבנת יותר איך העולם עובד וגם האנשים. זה שסמכת על בן אדם והוא אכזב אותך לא אומר שאתה תמים."
"אז זה אומר שהוא שחקן טוב. ככה כל אחד יכול להיות." ניתקתי את קשר העין ביננו והסתכלתי אל הרצפה.
"אני מסכים איתך שיש אנשים שלא טוב לסמוך עליהם, אבל לא כולם ככה. אתה לא חושב שיש עוד אנשים כמו ג'ין?" הוא שאל ברכות.
"כ-כן אבל" הרגשתי גוש בגרון שעוצר אותי מלדבר.
שתקתי קצת, וכך גם הוא.
"אני מצטער, אני לא רוצה לבכות" אמרתי בשקט.
"אין לך על מה להצטער, אמרתי לך כבר, אם אתה מרגיש אי נוחות נעבור נושא." הרמתי את ראשי אליו.
"אבל זה גם טוב לשחרר מידי פעם, מותר לך לבכות. זה אפילו רצוי." אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבכיתי ליד אנשים, אפילו לא ליד ג'ין. אני תמיד בוכה לבד.
"אני כן בוכה... פשוט לבד" לחשתי.
"אתה צריך יד שתעטוף אותך, שתתן לך תחושה שמבינים אותך ואתה לא לבד. תבכה ליד אנשים שאתה סומך עליהם ואתה מרגיש בנוח. מה עם ג'ין? למה אתה לא בוכה לידו?"
"יש לו מספיק צרות משלו, אני לא רוצה להוסיף לו ו-ואני מעדיף להיות לבד..." מצמצתי הרבה כדי להילחם בדמעות שאיימו לזלוג מעיניי.
"ג'ין הוא חבר שלך, הצרות שלך הן לא הצרות שלו, אך הוא בהחלט יכול לעזור לך איתן. אתה לא מוסיף לו שום דבר, אתה נשען, אתה עוזר לעצמך. היית רוצה שג'ין יבכה לבד?" הוא שאל אותי.
"לא" עניתי בנוקשות, אני שונא כשהוא עושה את זה.
"אז למה אתה חושב שהוא היה רוצה שתבכה לבד?" לא עניתי לו...
לא מפני שהיה לי משהו להגיד, להפך. הוא צודק.
"תנסה לבכות לידו, לשתף אותו ברגשות שלך, בבדידות. אל תשמור בבטן, אתה תראה שאחרי שתפתח אתה תתפלא לראות שאתה מרגיש יותר טוב רק בגלל העובדה שהוצאת את זה החוצה, ומישהו הקשיב לך."
"אני אנסה" אמרתי. הרעיון של לשתף את ג'ין הוא לא כזה מוצא חן בעיני אבל זה לא פייר, כי כמו שאני רוצה לדעת שג'ין לא בוכה לבד, אני יודע שגם הוא לא רוצה.