קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 12

נקודת מבט ג'אנגקוק:
"רגיל" גירדתי בצווארי במבוכה.
"ומה זה רגיל?"
שתקתי, עדיף לא לדבר, כי אם אני רק אנסה אני אתחיל לבכות. אני לא רוצה לעשות דרמות, במיוחד כשאני לא יכול להסביר אותם.
"קוקי?" קוקי?
"הכל בסדר?" לא.
הנהנתי בראשי לחיוב וחייכתי אליו.
"אני יודע לזהות חיוכים מזויפים, במיוחד כשאני בעצמי עושה מלא כאלה" הוא גיחך, "מה קרה קוקי?" שאל בדאגה.
שמתי את ידי על ברכי והורדתי את ראשי כך שהן מחזיקות אותו.
אני לא יכול לספר לו, למה אני מטומטם ולא מצליח אפילו לשקר?!
"הי, קוקי..." הוא התחיל והשתתק, "מה קרה לך בצוואר?" הוא שאל אותי די בלחש.
מה? על מה הוא מדבר?
"מה קרה לי בצווא-" הרמתי את ראשי באיטיות וכשראיתי את פרצופו ההלום, נזכרתי.
שיט.
"מה קרה?" ציחקקתי בלחץ וגירדתי בעורפי.
"מה זה? איך זה קרה?" הוא התקרב אליי ושלח את ידו אל עורפי, "אפשר?" הסתכל עליי ושאל.
"לא." אמרתי במהירות והתרחקתי.
"איך זה קרה?" הוא שאל אותי שוב.
"איך קרה מה?" החזרתי לו בשאלה.
"בוא נדלג על השלב שאתה עושה את עצמך לא יודע על מה אני מדבר כי לפי הפרצוף וההתנהגות שלך אתה מאוד יודע על מה אני מדבר" הוא אמר לי בעצבנות.
גילגלתי לו עיניים כתגובה, "זה לא עניינך".
"קוקי, אם לא תגיד לי אני אצטרך לדווח לפסיכולוג" הוא אמר לי.
"מה! לא! למה??" פערתי את עיניי בלחץ. הוא לא יכול לעשות את זה.
"כי אם זה פגיעה עצמית אז-" "זה לא אני עשיתי את זה!" קטעתי אותו במהירות ושנייה אחרי הבנתי מה אמרתי.
נו, פאק. תסתום כבר ג'אנגקוק!
"זה לא אתה? א-אז, מישהו עשה לך את זה?" הוא שאל בפחד.
"מה ל-לא, ז-זה, זה קרה כי... נפלתי! נפלתי על הצוואר ונשרטתי שם" מקווה שזה נשמע אמין.
"אתה לא אמין", אוח.
"טוב טאהיונג, זה לא עניינך, עזוב אותי." התחלתי להתעצבן.
"אני רק-" הוא החל לדבר אך נתקע כאשר ג'ונהון בא אלינו, "הי בנים, אתם נראים קצת לחוצים אז באתי לבדוק אם הכל בסדר... הכל טוב?" הוא שאל והסתכל עליי ועל טאהיונג.
"האמת ש" טאהיונג הסתכל עליי. רק שלא יגיד, בבקשה שלא. עשיתי לו מבט מתחנן כאשר ג'ונהון העביר את תשומת ליבו אל טאהיונג.
"הכל מעולה" הוא חייך אל ג'ונהון. "אני שמח לשמוע, ברשותכם אני אחזור אל הוסוק" הוא חייך אלינו בחזרה והלך.
נשמתי לרווחה, הייתי בטוח שהוא יגיד לו.
למה הוא לא אמר לו?

נגמרה הפגישה, ג'ונהון נפרד מכולנו.
לקחתי את תיקי וקמתי מהכיסא ואז טאהיונג ניגש אליי.
"אכלת כבר?" הוא שאל אותי.
"לא." עניתי.
"מה אתה אומר שנאכל ביחד?" הוא הציע.
האמת שאני מאוד רעב אבל אני חושב שעדיף שאני אחזור הביתה... אחרי אתמול אני לא בטוח אם זה חכם שלא אהיה בבית אחר הצהריים...
אבל...
"לא יודע..." עניתי. אני לא רוצה לחזור הביתה וגם... לא יודע, טאהיונג...
"בבקשה? בשבילי? אין לי מושג מה לעשות אחר הצהריים ודי הרבה זמן חשבתי להציע לך לבלות ביחד, ועד שיש לי אומץ תגיד לי לא?" הוא ציחקק.
"אוקיי..." חייכתי טיפה, נחמד לדעת שהוא רוצה לבלות איתי.
"יופי, אני רוצה פיצה!" הוא התלהב ומשך בידי בעוד שהוא רץ אל כיוון היציאה.
"ביי ג'ימיני" הוא נופף בידו לג'ימין שנופף לו בחזרה וכך גם אני עשיתי.
זה מדהים איך מדמות רצינית הוא הופך לילד קטן, הוא עושה את זה כל פעם מחדש וזה ממש חמוד.
הוא עזב את ידי כשעברנו את היציאה מה שקצת ביאס אותי, זה היה נחמד שהוא החזיק לי את היד, זה היה נעים, והחמימות של היד שלו על שלי... אני אוהב את זה.