קבוצת תמיכה |Vkook, Namjin, Yoonmin

Chapter 16

נקודת מבט טאהיונג:

"פאק פאק אני לא הייתי צריך להגיד לך" הוא פקח את עיניו בפתאומיות והחל להילחץ.

"אל תלשין על אבא שלי בבקשה, אני מתחנן, הכל יהרס, המשפחה שלי תהרס, אל תעשה את זה." הצעיר אמר בעצבנות והלך מצד לצד.

"יואו אני כל כך טיפש, אני טיפש גמור!" ג'אנגקוק החל להרביץ למצחו.

"הי. תפסיק." החזקתי בידו כך שיפסיק להתרוצץ ממקום למקום, "הכל בסדר" חיבקתי אותו.

הוא החל לבכות בחוזקה ולהתייפח. זה נראה כאילו הוא החזיק את זה במשך שנים ולא פרק לאף אחד. אני כל כך מצטער שלא באתי קודם.

חיפשתי מילים מנחמות אך לא היה לי, מה אפשר להגיד לדבר כזה?

במקום זאת ליטפתי את שיערו ברוגע וחיכיתי שיסיים לשחרר.

---

נקודת מבט הוסוק:

סיפרתי לו הכל, שפכתי לו את כל מה שקרה ואת כל הרגשות שמציפים אותי.
הוא הקשיב והכיל אותי, הוא חיבק אותי וניגב לי את הדמעות.
"אתה גיבור" ג'ונהון אמר בכנות גמורה ממשיך להגיד לי כמה שהוא מעריץ אותי וכמה שאני חזק.
בהתחלה לא הסכמתי לשתף.
הוא רצה שאפרוק וגם אני רציתי, אבל לא הסכמתי כי זה לוקח זמן ושעות העבודה שלו נגמרו. הסתיימה הפגישה שלנו והוא כבר לא צריך להשאר איתי.
ג'ונהון התעקש ואמר שהתפקיד שלו הוא גם להוות לנו תמיכה בפרטיות, ובשבילי הוא ישאר להקשיב גם בתור פסיכולוג וגם אם אני ארצה בתור חבר.
ניסיתי לקטוע אותו אבל הוא אמר לי לא לדאוג לגבי הכסף ושזה לא חשוב עכשיו, אז סיפרתי לו.
התיישבנו בקליניקה שהייתה פנויה במשך שעתיים, בכיתי, כעסתי, והתייאשתי. הייתי בערבוב של סערת רגשות בזמן שאני מעביר לו שנתיים מהחיים שלי שהרסו אותי.
פשוט ריסקו אותי ואני עדיין לא מצליח להשתקם.
סיפרתי לו על הפסיכולוגים שהאשימו אותי בטענה של "היית צריך להיות יותר ברור כי הוא הבן זוג שלך" וגם כשאמרתי להם שבכיתי וצעקתי לו "לא!" הם המשיכו עם התירוצים.
היו כאלו שביקשו ממני לשחזר את האירוע והשתמשו בזה כדי להטריד אותי.
הם כאילו מנסים לעזור לי בכך שהם משחזרים את מה שבאמת היה שם אבל הם נוגעים ועוברים את הגבול, ואני הייתי מפוחד מידי מכדי להגיב.
סיפרתי לו הכל, פשוט נשברתי שמה.
והוא הגיב לזה הכי מדהים שיש, הרגשתי הקלה גדולה לאחר מכן. אני התחלתי ממש להתחבר אליו, ואני חושב שסוף סוף מצאתי את הפסיכולוג שלי.
הוא דיבר איתי והרגיע אותי, הוא אמר לי שהוא תמיד שם בשבילי ואמר לי דרכים בהם אוכל לעזור לעצמי.
הוא חזר כל הזמן על המשפט "אני גאה בך", ללא הפסקה. זה גרם לי להרגיש כאילו אני באמת גיבור.
דיברנו משהו כמו איזה ארבע שעות, הוא מיהר להגיד לי לא להתנצל כי הוא זה שרצה בזה.
אני יודע שהוא בן אדם עסוק ויש לו את החיים שלו אז למרות זאת הרגשתי קצת רע עם זה אבל החלטתי להקשיב לו.
קמנו מהמקומות שלנו והוא נתן לי חיבוק הדוק וחם.
"אני חושב שאתה חזק ומדהים אבל בכל זאת אולי תצטרך גם שעות פרטניות, אתה תרצה שאדבר עם ההורים שלך לגבי זה?" ג'ונהון הציע ושאל אותי.
"לא, זה יותר מידי כסף." עניתי לו בלי לחשוב פעמיים. גם ככה בזבזתי להורים שלי מלא עד שמצאתי את הקבוצת תמיכה, וגם הדירה והלימודים. כן, הם במצב כלכלי מאוד טוב, עמיד פלוס, אבל זה לא המקום שלי לבזבז להם ככה כמויות של כסף.
"הכסף לא חשוב כרגע, מה שהכי חשוב זה אתה. תשאיר להורים שלך את העניין הזה, הם מספיק בוגרים כדי להגיד לא אם הם לא יוכלו. כרגע, הבריאות שלך הכי חשובה." הוא השיב ברוגע, מנתק את החיבוק ומסתכל לי בעיניים.
"תודה..." מילמלתי והסתכלתי עליו בחזרה עם חיוך.
"אתה צריך טרמפ לבית? כבר חשוך" הוא שאל אחרי שיצאנו לבחוץ וראינו שהשמיים כבר החשיכו.
הנהנתי בביישנות והוא סימן לי להכנס לאוטו.
לשתף אותו זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי.