--- נק מבט ג'ימין:
אני יתום.
חזרתי על 2 המילים האלה בראשי, שוב ושוב.
אני עדיין לא מעכל את זה, אני לא יכול אפילו להאמין שזה קרה. רגע אחד הייתי הבן היחיד, לזוג הורים מדהימים, משפחה קטנה ורגילה בסיאול, ורגע אחרי אני יתום, אין לי הורים, אין לי משפחה, כל מי שנשאר לי זו סבתא שלי. רק חבל שהיא גרה רחוק כל כך.
הכל קרה כל כך מהר.
התאונה, הטלפון, הלוויה, ואז ההחלטה.
ההחלטה לשלוח אותי לגור עם סבתא שלי, כי אין מישהו אחר שייקח אותי.
הייתי צריך לעזוב את כל החברים שלי, את כל מה שאני מכיר, להשאיר מאחור, ולבוא לעיירה הקטנה שסבתא שלי גרה בה. היא גרה בעיירה קטנה, שאף אחד לא מכיר, גאנגוואן, וכל הזמן יורד שם גשם, אני יודע שזו קוריאה, ושקר פה הרבה, אבל אני לא אוהב גשם, אני אוהב להרגיש את השמש החמה על העור שלי, ושם זה בדיוק ההפך.
אני עדיין ברכבת, קורה את הספר שלי בפעם המיליון כבר,"גיין אייר" זה הספר האהוב עליי, אני לא תולעת ספרים מהאנשים שקוראים מלא, אני קורא קצת, אבל הספר הזה זה הספר האהוב עליי. יש לי אותו אפילו בגרסה הישנה שלו.
הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח להתרכז בו, ויש לי עוד נסיעה ארוכה.
המחשבות שלי נודדות כל הזמן, מהמחשבה על אמא ואבא, ואז עולות לי דמעות, למחשבות על דברים יומיומיים, כמו איך אני אסתדר שם? אני אמצע חברים? איך אני אסתגל למקום חדש?
כל המחשבות הללו לא הפסיקו להציק לי, הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה רק שעה.
עוד 4 שעות נסיעה והגעתי. ואז אני מקווה, לנוח קצת בידיים המוכרות של סבתא, כבר הרבה זמן שלא ביקרתי אצלה. בשנים האחרונות תמיד היא הייתה נוסעת אלינו.
~~~
התעוררתי בבהלה, זה קרה שוב, עוד סיוט, מאז התאונה יש לי סיוטים בכל פעם שאני נרדם, אני לא יישן טוב בגלל זה. כנראה שמרוב עייפות נרדמתי.
ראיתי את זה שוב, את המבט המבוהל על הפנים של אבא שלי, ואת אמא שלי שאומרת לי מילה אחת "תחיה".
הסתכלתי בשעון וראיתי שעברו שלוש וחצי שעות.
רק עוד חצי שעה והגעתי.
אני ממש לחוץ מכל העניין הזה של הלימודים.
לא אהבתי ממש את הבית ספר הקודם שלי.
עכשיו חופש, תחילת הלימודים תיהיה רק בעוד שבוע, יש לי שבוע להסתגל למקום החדש.
בהצלחה לי.
החלטתי להמשיך לנסות לקרוא בזמן שאני מחכה שהזמן יעבור.
~~~
צלצול הרכבת הוציא אותי מתוך הספר, אספתי את התיקים שלי והדברים ויצאתי החוצה אל הרציף.
"מוצ'י!!" שמעתי את סבתא שלי צועקת ורצה לעברי.
היא חיבקה אותי חזק וצמוד כל כך עד שיכולתי להריח את השמפו מהשיער שלה.
אני אוהב את הריח של סבתא, זה ריח של בית ריח מוכר.
"התגעגעתי אליך כל כך" היא אמרה לי בפנים בוהקות מאושר.
"גם אני התגעגעתי אלייך סבתא" חייכתי אליה.
"אני ממש מצטערת שלא הייתי איתך כל השבוע הזה, מאז התאונה, לא יכולתי לבוא עד אליך, והיית צריך להתמודד עם זה לבד, סליחה" היא הסתכלה מטה, בעיניים על סף דמעות.
חיבקתי אותה, "אוו, סבתא זה בסדר, אני מבין, וזה שאת עכשיו נותנת לי לגור איתך זה מעל ומעבר מבחינתי, תודה לך"
"טוב, טוב, דיי עם הבכי, בוא נלך לכיוון האוטו. יש לנו עוד נסיעה ארוכה גם."
~~~
"הגענו" סבתא אמרה והחנתה את המכונית.
אחרי נסיעה נוספת של שעה, סוף סוף הגענו.
"ברוך הבא לגאנגוואן, הרבה זמן שלא ביקרת פה ג'ימין" היא אמרה לי בחיוך והסתכלה עליי.
כזו היא, חייכנית, תמיד מנסה לשמח ולשמוח.
אני דומה לה במובן הזה, אוליי לא בדיוק ברמה שלה, אבל כן, אני דומה לה.
"כן, עבר הרבה, זמן" אמרתי ונכנסנו לבית.
"איפה יהיה החדר שלי?" שאלתי אותה.
"אותו חדר כמו תמיד, לא השתנה יותר מדי, הוספתי לך כמה דברים שיהיו לך שם"
"תודה סבתא" נתתי לה נשיקה על הלחי והתחלתי לעלות למעלה עם כל המזוודות.
~~~
אווו, גמרתי פרק ראשון, לא מאמינה לזה😱
מקווה שאהבתם, אם הגעתם עד לפה תעשו כוכב בבקשה🤩, ותגיבו, אני תמיד אוהבת לקרוא תגובות😊
ולמי שעוד לא יודע, יש לי ערוץ יוטיוב, (גם על ביטיאס) יש בו טקסטים, פאנאפיקים וואן שוטים, מוזמנים ללכת ולעשות סאב, לינק בביו.
טוב זהו, סליחה על החפירה, אני חופרת הרבה -תתרגלו💜
YOU ARE READING
רק עוד אחד || Just One More || יונמין ויקוק נאמג'ין
Fanfictionמה קורה כשהילד החדש מגיע אל העיירה הקטנה שבה כולם מכירים את כולם? ואילו אנשים חדשים הוא יפגוש שם? או, שמה עליי לומר, ערפדים? יונמין, לא להומופובים אם קראתם דמדומים אתם תאהבו גם את זה, וגם אם לא😉 כל הזכויות שמורות לי (והרעיון הכללי לסופרת של דמדומים)
