---נק מבט ג'ימין:
התעוררתי, וכמובן שהתאכזבתי.
הסתכלתי מעבר לחלון בחדר שלי וראיתי את הכל לבן, זה נראה כל כך יפה. כל כך טהור. אבל זה ככה רק כשאני מוגן מפני זה בתוך הבית.
שלג זה דבר יפה. זהו. מעבר לכך, אני ממש לא אוהב אותו. זה רטוב וקר, ונכנס לכל מקום. וזה מחליק.
אני תמיד צריך להזהר כשיש שלג.
נאנחתי בדיכאון והתחלתי להתארגן לקראת עוד יום לימודים מפרך. באמת שאין לי כוח לזה.
אבל לדבר אחד אני מצפה. לשיעור אומנות.
עד כמה שיונגי מוזר ומפחיד קצת, הוא ממש מסקרן אותי. ואתמול הוא סוף סוף היה נחמד אליי.
אני רק מחכה לפגוש אותו שוב, לראות מה יוליד יום.
עשיתי את השגרת בוקר שלי וירדתי למטה,
סבתא לא הייתה בבית, כבר יצאה לעיסוקיה.
הכנתי לי יוגורט, אכלתי ויצאתי החוצה.
בזהירות רבה התהלכתי על השביל בדרך לחניה, נזהר שלא להחליק.
נכנסתי למכונית, ונסעתי לבית ספר.
נזהרתי כל הדרך לא להאיץ יותר מדי או לעשות פניות חדות כדי שהמכונית לא תחליק מהשלג שעל הכבישים.
במפתיע הנסיעה עברה חלק.
החנתי את המכונית ויצאתי. הוצאתי את התיק בית ספר והדברים שלי מהאוטו כשמשהו כסוף צד את עיני. הסתכלתי על הגלגלים והבנתי מה זה.
סבתא שלי כנראה קמה בבוקר מוקדם לקחת לי את המכונית למוסך והחזירה. היא שמה לי שרשראות נגד החלקה על הגלגלים.
זה מסביר למה הנסיעה עברה חלק.
הסתובבתי מהמכונית והסתכלתי לצדדים. מחפש את המכונית של יונגי, בודק אם כבר הגיע לבית ספר או עדיין לא.
חיפשתי אותו ואז ראיתי אותו, בקצה של המגרש חניה, עומד שם ומדבר עם האחים שלו.
הוא היה נראה מדהים כמו תמיד, הוא הפנט אותי.
התכוונתי להתחיל ללכת כשפתאום שמעתי צפירה של מכונית וצרחות. לא הצלחתי להבין מה מתרחש עד שראיתי את המכונית של ג'י סו שועטת לעברי.
היא כמעט דרסה אותי כשפתאום מישהו דחף אותי אחורה לעבר הרצפה. הראש לי חטף מכה חזקה מאוד.
הרגשתי ידיים שמרימות אותי ומזיזות אותי מהגלגלים של המכונית שהיו סנטימטר ממני.
הסתכלתי מעלה אל מי שהחזיק אותי וראיתי מי זה היה, הבחור שהיפנט אותי מההתחלה, יונגי.
לא הבנתי איך הוא הגיע אליי ככ מהר, איך הוא הרים אותי ככה בכזאת קלות כשאני שוקל בערך כמוהו.
איך הוא הדף אותי אחורה ואת המכונית קדימה עד שנוצר שקע די מכובד בקדמת המכונית מהמכה.
ואת כל זה הספקתי לקלוט בכמה שניות הבודדות עד שהתחילו הצרחות.
"ג'ימין, אתה בסדר? יונגי? קיבלתם מכות? נפגעתם?
תזמינו אמבולנס" בלל של דיבורים ומילים נכנסו לי לראש שעכשין התחיל לכאוב, אבל זה לא מה שהציק לי כרגע, רציתי לדעת איך יונגי הגיע אליי כל כך מהר ואיך הוא עשה את זה.
בצד העין ראיתי שג'י סו לעומת זאת נראה שנפגע יותר מכולנו, הפרצוף שלו קיבל מכה מהכרית אוויר והוא דימם. אבל ברגע זה, זה לא מה שהיה אכפת לי ממנו.
"אתה בסדר?" הבן אדם היחיד שהיה אכפת לי ממנו שאל אותי.
"כן, הכל טוב. איך הגעת לפה כל כך מהר?" לא הבנתי, הוא היה בקצה השני.
"על מה אתה מדבר? הייתי ממש לידך" הוא ענה לי וניסה להראות משכנע אבל ידעתי שהוא משקר.
"לא נכון, אתה עמדת בקצה השני של החניה!" הטחתי בו.
"נראלי קיבלת מכה חזקה בראש" הוא קרא לפרמדיקים שהגיעו ואיכשהו יצא מצב שהשכיבו אותי על אלונקה! כאילו אני צריך את זה.
אבל אותו לעומת זאת לא השכיבו! הסכימו לו לשבת בקדמת האמבולנס.
הכניסו אותי ואת ג'י סו לאמבולנסים והסיעו אותנו לבית חולים של העיירה.
~~~
נק' מבט יונגי:
הגענו לבית חולים והלכתי ישר לחפש את נאמג'ון.
שאלתי את האחיות איפה אבא שלי והסתבר שהוא עם מטופל, אז הלכתי לחכות לו מחוץ לחדר של המטופל.
"יונגי, מה אתה עושה פה?" הוא יצא מהחדר ושאל אותי.
"אני צריך לדבר איתך"
"אוקיי, בוא נלך למשרד שלי"
הוא הוביל את הדרך והלכתי אחריו.
נכנסנו למשרד שלו ונעלנו את הדלת מאחורינו.
"אל תכעס עליי." פניתי אליו והרמתי ידיים כאילו אני נכנע.
"מה קרה?"
"אתה ככל הנראה גם תשמע את זה עוד רגע כבל רציתי לספר לך ראשון"
"אוקיי, תתחיל, אני מבטיח שלא אשפוט ישר"
חייכתי אליו חיוך קטן והתחלתי "אז הגענו לבית ספר כולנו ויצאנו מהרכב ודיברנו ואז ג'ימין הגיע וישר הבחנתי בו, הדם שלו" ניסיתי לתאר את מה שהדם שלו עושה לי, אבל אני באמת שלא יכול לתאר מספיק עד כמה זה מושך אותי וזה פשוט תסכל אותי.
"אני יודע, אני מבין אותך, זה בסדר, ואז מה קרה?" הוא ניסה לנחם אותי ולדרבן אותי להמשיך לדבר.
"פתאום שמעתי מכולם מלא מחשבות של בהלה ולא הבנתי מה קורה עד שזה כמעט קרה, אז הייתי חייב לעשות את זה. תלמיד אחד נסע והמכונית החליקה מהשלג וכמעט דרסה את ג'ימין, אז השתמשתי בכוחות שלי ורצתי להציל אותו. אני לא חושב שמישהו ראה אותי ושם לב אליי אבל אני יודע שהוא שם לב. והוא ירצה לקבל ממני תשובות, אני לא יודע למה, למה לא יכולתי לתת לא למות פתאום!? למה פתאום איזה בן תמותה רגיל מציק לי ככ? והדם שלו! שונה מכל דם אחר שאי פעם הרחתי"
"אל תדאג, בסופו של דבר הכל יהיה בסדר, תדבר עם טאה, אוליי הוא יצליח לראות מה יקרה בעתיד, ועכשיו רק להבנה, אתה פה כי ג'ימין והילד שכמעט דרס אותו מאושפזים?"
הנהנתי לעברו מצוברח.
"בוא נלך לראות מה עם המטופלים שלנו בנתיים. אני אלך קודם לילד, אם אתה פה זה אומר שג'ימין לא נפגע כזה נורא. לך תדבר איתו בנתיים, תבדוק אם הוא חושד במשהו או לא. מה שבטוח, שתדע שתמיד אני אהיה לצדך ואתמוך בכל דבר שתחליט."
הוא חייך לי את החיוך שלו עם הגומות, הדבר הכי מכיל שיש ונתן לי חיבוק מעודד קטן.
"תודה" הסתכלתי עליו ונתתי לו חיוך קטן.
~~~
והנה עוד פרק מגיע לסיומו, מקווה שאהבתם!
תפרגנו בכוכב😁💜 ותגובות!!
תודה לכל מי שקורא את השריטות שנוצרות במוח שלי, וסליחה שאני מעלה לאט עכשיו פשוט לימודים, ועוד לימודים, ועוד לימודים, יש הרבה מהם😵
אבל אם אתם רוצים עוד פרק פשוט תכתבו בתגובות ואם יהיה מוכן אני אעלה עוד😊
שבת האחרונה הייתה יום מאוד חשוב מבחינתי, יום השנה שלי ושל החברה הכי טובה שלי מאז שאנחנו התחלנו לאהוב את ביטיאס, אנחנו כבר פאקינג שנה ארמי! זה לא ייאמן, כמה שעברתי בשנה הזאת, אבל מה שבטוח זה שהם רק גרמו לי לעבור את השנה הזאת חיה, ופי אלף יותר טוב מאשר בלעדיהם. אני באמת לא מאמינה שעברה רק שנה. מצד אחד זה מרגיש לי כמו נצח, כאילו אני אהבתי אותם והם היו איתי מאז ומתמיד, מצד שני זה מרגיש כמו רגע, כאילו עברה רק דקה מאז הרגע שהכרתי אותם. כשהכל אצלי באמת התחיל מרגע בואו נלמד את השמות שלהם..
אני פשוט מאושרת בזכותם, הם הדבר שעושה אותי שמחה, אני יכולה פשוט לבהות בהם שעות ולחייך לעצמי.
אז זהו פרקתי. תגיבו בתגובות כמה שנים אתן ארמי🙃
ביוששש, ולכו להירשם לערוץ יוטיוב שלי, אומנם באנגלית אבל תתמודדו. לינק בביו.
YOU ARE READING
רק עוד אחד || Just One More || יונמין ויקוק נאמג'ין
Fanficמה קורה כשהילד החדש מגיע אל העיירה הקטנה שבה כולם מכירים את כולם? ואילו אנשים חדשים הוא יפגוש שם? או, שמה עליי לומר, ערפדים? יונמין, לא להומופובים אם קראתם דמדומים אתם תאהבו גם את זה, וגם אם לא😉 כל הזכויות שמורות לי (והרעיון הכללי לסופרת של דמדומים)
