רק עוד אחד || Just One More || יונמין ויקוק נאמג'ין

5

---נק מבט ג'ימין:
מאז מה שקרה בשיעור עם יונגי אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, אני רוצה לדעת עליו עוד, הוא סיקרן אותי ובילבל אותי בו זמנית.
במשך כל השבוע שעבר כל יום התעוררתי בציפייה לפגוש אותו, חיפשתי אותו בקפיטריה כל יום מחדש, אבל הוא לא היה שם. תמיד ראיתי את 3 האחים האחרים שלו, אבל הוא לא היה איתם.
אבל זה היה מוזר, כי לפעמים הרגשתי כאילו הם מסתכלים עליי, בחונים אותי. ולא הבנתי למה.
כל שיעור אומנות בהיתי בכיסא שלידי מחדש. מחכה לבואו, ומתאכזב שוב ושוב.
עכשיו כמו כל יום אחר בשבוע הזה שוב בהיתי בכיסא שלידי, עם הבנה שהוא לא יגיע גם היום.
ואז פתאום, מישהו התיישב בכיסא, הרמתי מבט כדי לראות מי זה, אבל כבר מהצבע עור של היד שלו ניחשתי.
הסכלתי על הפרצוף שלו, ומצמצתי כמה פעמים כדי לבדוק שאני לא הוזה.
"ג'ימין נכון? סליחה שהתנהגתי בגסות רוח בפעם שעברה. אני יונגי נעים להכיר"
הוא אמר לי וחייך לעברי חיוך מלא שיניים.
הסתכלתי עליו וראיתי שהשערות שלו היו רטובות, כנראה בגלל הגשם ששורר בחוץ.
הייתי בהלם, לא ידעתי מה לענות לו. מזל שבדיוק המורה נכנס והתחיל את השיעור.
הוא הסביר לנו מה המשימה שעליו לעשות, הוא חילק לנוציורים מתקופות שונות, והיינו צריכים לסדר אותם לפי תקופת זמן ולפי סגנון.
כשראיתי את זה שמחתי, זה קל, כבר למדתי את זה שנה שעברה בבית ספר שלי, וידעתי מה לעשות.
התחלתי בציור הראשון ותייגתי אותו תחת המאה ה17. "אני יכול גם לבדוק?" שמעתי את קולו וקפצתי מבהלה לרגע. הוא הלחיץ אותי.
העברתי לו את התמונה בחשש, ראיתי אותו מהנהן וכותב בדף שלו גם את התשובה.
עכשיו הוא הסתכל על התמונה הבאה ואמר ישר המאה ה19. רציתי להחזיר לו ולבדוק אותו גם כמו שהוא בדק אותי ופקפק בי אז ביקשתי ממנו את הדף גם. הוא העביר לי את התמונה, הסתכלתי עליה וראיתי שהוא צודק. הנהנתי אליו וכתבתי בדף שלי את התשובה שהוא אמר.
ככה המשכנו לעבור על כל התמונות וגמרנו לפני כולם.
הגשנו למורה את הדפים וחזרנו למקומות שלנו מחכים שהמורה ימשיך את השיעור.
"אז.. אתה אוהב גשם?" הוא שאל אותי וזה היה נשמע ממש מאולץ מצדו.
"בכלל לא. אני דווקא מעדיף את הקיץ"
"אז למה עברת לפה? יש מקומות בקוריאה הרבה פחות גשומים" הוא שאל והיה נראה באמת ובתמים מבולבל.
"זה סיפור ארוך" עניתי לו במבט עצוב והרגשתי לא בנוח. לא ידעתי איך להמשיך עם השיחה הזאת..
"נגעתי בנושא לא טוב?"
"לא, זה בסדר, נושא קצת רגיש אבל אין לי בעיה לספר לך, פשוט אני לא ארחיב יותר מדי."
הוא הנהן ואני המשכתי.
"אני יתום, ההורים שלי מתו בתאונה, אז אין מי שישמור עליי עכשיו אז עברתי לגור עם סבתא שלי."
"אוה, סליחה"
"הרכבת פעם קודמת עדשות מגע? או עכשיו?" שאלתי אותו, מנסה להעביר נושא.
"לא למה?"
"אתה בטוח? שבוע שעבר העיניים שלך היו ממש כהות ועכשיו הן כמעט זהובות."
"זה בטח רק האור או משהו" הוא ענה וביטל אותי. אבל זה נראה שהוא נלחץ פתאום משום מה.
מר לי קרא את הילדים לסדר, והמשיך את השיעור, מסתבר ששאר התלמידים גמרו בנתיים את המשימה.

~~~

בצלצול, בדיוק כמו קודם, יונגי יצא במהירות מהכיתה.
כריס התקרב אל עבר השולחן שלי, "הוא נראה שהתנהג אליך בידידותיות הפעם"
"בערך" עניתי והתחלתי לאסוף את הדברים שלי.

יצאנו מהכיתה אל עבר החניה.
"שמעת שמחר כנראה ירד שלג?" כריס פנה אליי ונראה שמח מהבשורה הזאת.
"אוח, באמת?" הסתכלתי עליו הפרצוף מדוכדך.
"מה קרה? מה רע בשלג? זה מדהים! ולבן! ויפה! זה כזה כיף"
"אבל זה גם מחליק, וקר, ורטוב" התרסתי בחזרה.
"אתה בן אדם מוזר" הוא אמר
"יופי שהבחנת" גילגלתי לעברו עיניים.
וצחקנו יחד.
כל אחד מאיתנו פנה לעבר המכונית שלו ונסע חזרה לביתו.

בלילה לפני שהלכתי לישון, ביקשתי בלב לפני, "בבקשה שלא ירד מחר שלג"

~~~

והנה עוד פרק מגיע אל סיומו.
סורי שיצא קצר😶😖
אני פשוט יודעת מה לכתוב הלאה, ואת החלק הזה פשוט לא ממש, קצת נתקע.
ההמשך יהיה מדהים😊
אל תשכחו כוכב, ותגובות, ועוד תגובות!
תמיד אוהבת לקרוא תגובות, זה מדרבן אותי להמשיך😁
(מזכירה שיש לי ערוץ יוטיוב, לינק בביו)💜