רק עוד אחד || Just One More || יונמין ויקוק נאמג'ין

7

לא עברתי על זה ולא ערכתי כי אני בן אדם עצלן. מקווה שיצא בסדר ולא עם מיליון שגיאות כתיב. תהנו.

~~~נק מבט ג'ימין:
ישבתי על המיטת בית חולים וחיכיתי כבר שיגיע הרופא לבדוק אותי ולשחרר אותי.
אני נופל המון, מכיסאות, מספות, מחליק. זה כבר עיניין שבשגרה. אז קיבלתי מכה קטנה בראש, באמת לא ביג דיל, אני מרגיש בסדר גמור.
אבל לא משנה כמה אני ניסיתי להסביר את זה לאחיות הן לא היו מוכנות לשחרר אותי עד שהרופא יבוא לבדוק אותי. "אפילו אם אתה חושב שאתה בסדר תחכה כאן, עוד מעט ד"ר ביטיאס יגיע לבדוק אותך" הן אמרו והשאירו אותי תקוע על המיטה עם אינפוזיה מחוברת לי ליד ומלא מוניטורים, כאילו זה מה שחשוב עכשיו.
הדבר הכי חשוב כאן זה להבין איך לעזאזל יונגי הגיע אליי כל כל מהר מהקצה השני של המגרש?
ניסיתי לדבר אליו באמבולנס אבל הוא רק גרם לפרמדיקים להשתיק אותי ולשים לי חמצן על הפרצוף. כשהגענו ראיתי אותו ישר רץ לאן שהוא בבית חולים. אני משער שהוא רץ לחפש את אבא שלו, אני רק רוצה שישחררו אותי מכל הדברים שמחוברים אליי ושיגידו לי שאני יכול ללכת כדי שאוכל ללכת לחפש את יונגי ולדרוש ממנו תשובות לכל השאלות שרצות לי בראש.
הייתי שקוע בהירהורים שלי כשפתאום חיבוק ענק עטף אותי. "מוצ'י, אתה בסדר?? נפגעת? איך אתה מרגיש?" סבתא הגיעה. ייאי לי. היא לא הפסיקה לסרוק אותי ולשאול אותי מיליון שאלות שהפואנטה שלהן בסופו של דבר היא לשאול איך אני מרגיש.
אבל בזמן שהקשבתי לה בחצי אוזן וניסיתי לענות לשטף השאלות שיצאו ממנה הייתי עסוק בלהסתכל קדימה, ולבחון את הגבר יפה התואר שעמד מולי, הכי רחוק שיש, ליד השולחן קבלה של האחיות, ראיתי שהוא הסתכל עליי, אבל הוא לא ניגש, לא התקרב. רק הסתכל מרחוק. התאכזבתי. רציתי שהוא ייתקרב אליי, רציתי לשאול אותו, רציתי תשובות, אבל סבתא שלי עמדה מולי ולא עזבה, עדיין בהיסטריה ממה שקרה. היא תצטרך להתרגל לזה, אני נפצע מלא. והרופא עדיין לא הגיע, אוח כמה זמן כבר עוד אני אצטרך לחכות?

"היי, אני ד"ר נאמגון או ד"ר ביטיאס, אתה מוזמן לקרוא לי איך שתרצה. אז מה הביא אותך אלינו?" האליל שהגיע פתאום דיבר אליי והסתכל על הגיליון שלי.
זה אבא שלהם? זה אבא של יונגי? וואו, הוא נראה טוב! וזה בלשון המעטה.
"אז אני מבין שהיית בתאונה. עכשיו חזרתי מלבדוק את ג'י סו, סליחה שהתעקבתי." הוא המשיך להתבונן בגיליון שלי, "קיבלת מכה בראש?"
"כן, אבל זה לא כזה כואב, אני בסדר גמור, מתי אני אוכל להשתחרר?"
"עוד קצת ונשחרר אותך, אל תדאג. אתה מוכן להסתכל על העט" הוא התחיל להזיז את העט לכל מיני כיוונים, מול האף שלי, למעלה למטה, שמאלה ימינה. כנראה כדי לבדוק אם הראיה נפגעה או משהו כזה.
"אוקיי, הכל נראה בסדר. אני אלך לאחות לתת לה את המסמכים כדי שתשחרר אותך. אם אתה מרגיש פתאום סחרחורת או משהו תחזור ישר לפה אוקיי?" הוא התחיל לנתק ממני את המכשירים ואת האינפוזיה.
"כן ברור, אין בעיה" התרוממתי מהמיטה וירדתי במהירות וכמובן שאיך לא, מעדתי.
"מוצ'י, תיזהר" סבתא שלי גערה בי.
"אני בסדר" ייצבתי את השיווי משקל שלי. "סבתא את יכולה לחכות לי בחוץ בלובי? אני רוצה רגע לשאול משהו את הילד שהגיע איתי באמבולנס."
"מה שתרצה מוצ'י" היא חייכה אליי ויצאה החוצה אל הלובי.
הלכתי מיד לחפש את יונגי, הלכתי אל עבר הכיוון שראיתי אותו הולך אליו, מצאתי אותו יושב בתוך חדר האחיות, החדר היה ריק והוא פשוט ישב שם על המיטה, בעיניים עצומות כשראשו שעון על הקיר.
"יונגי?" אמרתי בקול שקט יחסית, מפחד להפריע לו.