Save Me

פרק 10: געגוע

אז ככה, אני וקלאו לא בדיוק יצאנו מהבית שלושה ימים, סבא וסבתא שלי פשוט נעלו אותנו בבית, הם לא הסכימו לאף אחת מאיתנו לצאת, אז במקום לעשות מרתון סרטים בלילה אתמול פשוט נרדמנו, " אמבר מור!!! תשע וחצי בבוקר אני הורגת אותך!", קלאו צרחה לי מהחדר בעוד אני הפעלתי את הרמקול על השיר שאני מתעוררת איתו כל פאקינג בוקר, מאלומה ברור, סבא וסבתא שלי יצאו לעסק המשותף שלהם, הם תמיד רצו לשלב בין הקריאה לאוכל ולמוזיקה אז הם פתחו מקום קטן שמשלב את כולם, אהבתי את המקום הזה אבל האמת מזמן לא הייתי שם, בתור ילדה זה היה המקום השקט שסבא היה לוקח אותי אליו ומספר לי אגדות, המקום בו היינו רוקדים ושרים ביחד, המקום שלנו, אחרי שאבא שלי והוא הפסיקו לדבר מסיבה מסוימת אני מניחה שזה גרם גם לי קצת להתרחק, אני זוכרת שזה היה המקום שלי לחלום, הספרים, המוזיקה, האוכל, שם התאהבתי בשירים לטיניים ואני מודה על היום הזה כי מאז אני מדקלמת לי שירים בספרדית בכל שנייה ביום, השיר החדש של מאלומה התחלף בשיר ישן, איך אומרים ישן אבל טוב, התחלתי לרקוד לפי הקצב וקלאו יצאה מהחדר בריקודים, פתאום הייתה דפיקה על הדלת, הלכתי לפתוח בעוד קלאו קופצת על הספה כמו משוגעת, פתחתי את הדלת בחיוך ענקי, אבל הוא ירד, כנראה מהשוק, "ליאב?", הוא הסתכל בעיניי ואז בחן את גופי ללא בושה, פאק, אני בפיג'מה, הרגשתי שאני בוערת מרוב בושה, העבריין הכי גדול במדינה רואה אותי בפיג'מה שבוע אחרי שפגשתי אותו, יופי אמבר זה מה שהיה חסר לך, לידו עמד אביאל, כן הפעם ידעתי להבדיל ביניהם, אמרתי להם להיכנס, והסתובבתי לסמן לקלאו שעוד הייתה קופצת על הספה עם השיר של מאלומה, כיביתי אותו, "נו מה אמבר הייתי בשוונג!", כחכחתי בגרוני והיא הסתכלה עליי בשוק, טוב היא לא בדיוק ציפתה לזה שעל הבוקר יגיעו לבית של סבא וסבתא שלי שניים מהעבריינים הכי גדולים במדינה, מי מצפה לזה בכלל, היינו שתינו עם פיג'מות של טוויטי ולא ידענו איפה לקבור את עצמנו, "אתם לא אמורים להיות מהאלה שקמים מאוחר?", קלאו פלטה ואני התחלתי לצחוק בלי הפסקה כמו מטומטמת, היא אחריי, אוף יצאנו כאלה מטומטמות, טוב אנחנו נלך להחליף בגדים רגע ונבוא, חכו בסלון, " לא נראה לי שהבנו שהם עבריינים", "לא נראה לי שהם רגילים שמדברים איתם ככה, אמורים לפחד מהם כזה לא?", "שיתרגלו כי אמבר מור וקלאו מיכאלי לא כמו כל האחרים", היא חייכה לי והתלבשנו בחדר, אז, קרה משהו שבאתם על הבוקר?, הפנתי את מבטי לליאב, "אנחנו רוצים לדבר איתכן", הוא השיב לי והסתכל על אביאל, "ככה, בואו נגיד שיש לנו כמה דברים לא גמורים עם משפחת מזרחי, אנחנו צריכים אתכם כדי לגרום להם לבוא אלינו, פשוט מאוד", אביאל אמר, "ומה תביאו לנו בתמורה לזה?", שאלתי, "את בחורה לעניין אה?", הוא שאל וליאב הסתכל עליי במבט מבלבל, מה הוא רוצה ממני?, "איתי", ליאב הסתכל עליי ואמר, "סליחה?", אמרתי וקלאו הסתכלה על ליאב במבט מופתע, "אני מציע לך הזדמנות להחזיר לאח שלך את האפשרות ללכת", הוא נעמד מולי ואמר, בלי לשלוט בזה יצאו דמעות מעיניי, "איך, איך תעשו את זה? גמגמתי", " אם תסכימי לעזור לנו למצוא את משפחת מזרחי, עכשיו ברגע זה, אני מסדר לאח שלך ניתוח אצל מומחים, את תוכלי לתת לו את ההליכה שלו בתור זמן קצר אמבר, אחרי הניתוח הזה הסיכוי שהוא ירגיש משהו טובה", ליאב אמר מסתכל ישירות אל תוך עיניי הדומעות, "אמרו את לא חייבת לענות עכשיו..", קלאו אמרה, אבל לא היה לי מה לחשוב בכלל, "אני מסכימה, אני מסכימה כל עוד אתה מבטיח לעזור לאיתי ולסיים את מה שיש למשפחה שלי עם מי שאלה לא יהיו", הוא הנהן בהסכמה, ואני הושטתי את ידי אליו, הוא אחז בידי והרגשתי את חום גופו, לרגע לא רציתי לעזוב אותו, העיניים שלו הסתכלו עליי בדרך שונה, אף גבר לא גרם לי להרגיש ככה, אבל מה אני מדברת, הוא בטח עושה את זה לכל הבחורות שהוא פוגש, כאילו אני מיוחדת כן בטח, הוצאתי את ידי משלו וראיתי את אביאל מתקדם אליי, " לא הכרנו כמו שצריך אמבר, אני אביאל ביטון", "אני אמבר מור", באתי ללחוץ את ידו אבל הוא פשוט חיבק אותי, לרגע חששתי קצת אבל החזרתי לו חיבוק גם, "אני לא כמו אחי רשמי, תזכרי את זה נשמה", הוא לחש לי וקרץ, "טוב אנחנו צריכים לזוז", ליאב אמר והתקדם לדלת, קלאו אחריהם בעוד שהיא סוגרת את הדלת מרימה גבות ומסתכלת עליי במבט של מה לעזאזל עשית, "אל תסתכלי עליי ככה!", "אני מקווה שאת מבינה מה עשית אמבר", היא אמרה," מה שעשיתי זה לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים הוא אמר שיש מצב שאחרי שאיתי יעבור את הניתוח הוא ירגיש משהו ועם קצת פיזיותרפיה הוא יחזור לעצמו, את מבינה איזה מדהים זה? במקום לגרום לאח שלי לעבור סבל כל כך הרבה זמן", "אני לא יודעת אמרו", היא נאנחה, "קלואו תסתכלי עליי, אני לא יכולה לעשות לו את זה, אם יש לי הזדמנות כזו אני פשוט חייבת, אני לא יכולה לראות אותו ככה יותר, אני מתגעגעת לאיתי שהיה רוקד איתי לשירים, שהיה יוצא איתי ועם החברים, עבר כל כך קצת זמן מאז הפיצוץ בקושי שבועיים אבל, אני פשוט רואה שלמרות שעבר כל כך קצת זמן זה מרגיש לו כמו נצח, הוא לא חייך פעם אחת בשבועיים האלה קלאו, אני מתגעגעת לאח שלי, אני לא רוצה לקחת אותו לים ושהוא יסתכל עליו כשהוא יושב על כיסא גלגלים ואומר שהכל בסדר ומספיק לו רק לשאוף את הריח של הים ולראות את הגלים כשאני יודעת, אני פשוט יודעת שבראש ובלב שלו הוא עוצם עיניים ובכל נשימה שהוא לוקח הוא מדמיין ורוצה להיות עכשיו על הגל הזה, שהוא לא יכול ללכת על החוף ולהרגיש את החול באצבעות, שהוא לא יכול להרים אותי ולרוץ איתי למים, אני לא רוצה אח שלא מאושר, אני רוצה אותו מאושר, מתעורר עם חיוך בבוקר, אלה השבועיים הכי קשים בחיים שלי אבל הדבר הכי קשה לי זה לראות אותו כל כך שבור כשאני יודעת שהוא מתגעגע!", "את צודקת, אני מצטערת אמרו", היא דמעה גם, "וואי דיי למה נהיינו רגשי ככה ממתי אלוהים ממתי?", השבועיים האלה הוציאו מאיתנו משהו בתוכנו שלא ידענו שקיים, אני חושבת שבכינו בשבועיים האלה יותר ממה שבכינו כל החיים, "מה את אומרת ללכת לסבא וסבתא שלך?", היא שאלה, "וואי יאללה, לא היינו שם מזמן חוץ מזה ממש בא לי לחזור לשם, די התרחקתי משם בזמן האחרון", "טוב זה ברור למה אבל, זה הזכיר לך רגעי יפים שלא היית בטוחה שיחזרו על עצמם", זה כאילו היא קוראת מחשבות, "חשבת פעם להיות פסיכולוגית?, את ממש טובה בזה באמת","אולי ואולי אני פשוט יודעת לקרוא אותך", היא חייכה ויצאנו מהבית. נכנסנו והכל נשאר אותו דבר, פשוט כמו שזכרתי, שולחנות קטנים ויפים מעוצבים יפה בהם משפחות קוראות ספרי ילדים או סטודנטים לומדים עם מחשבי הנייד שלהם, או זוגות שמגיעים לבלות, סבא שלי תמיד אמר שמי שנכנס למקום הזה שם את הבעיות עם אחרים בצד ומקבל את כולם, אחרת הוא לא יתקבל בברכה כאן, סבא שלי הטמיע בי את המחשבה הזו על לקבל את כולם וכל בן אדם ולהכיר אותו לפי הפנימיות שלו ולפי מי שהוא, המקום הזה היה מקום לכולם, העפתי מבט וראיתי את סבתא במטבח מכינה פיצות כמו בבית מגלגלת את הבצק בידיה באוויר ושרה את אותו השיר, ואת סבא שלי בגינה בחוץ יחד עם החברים שותה בירה וצוחק בצחוק גדול יחד עם חבריו, זה היה ממלא את הלב שלי כל פעם מחדש לדעת שהחיים שלהם כל כך יפים, שהם משתפים אחרים בחיים היפים שלהם ונותנים להם את המקום וההזדמנות להיות מי שהם, " הגיעה הנסיכה שלי חברים", סבא שם לב אליי וקם לחבק אותי חיבוק גדול, הלכתי למטבח עם סבתא ושמתי סינר עליי, סבתא שלי שרה את אותו השיר בגרוזינית מאז שאני קטנה, היא אהבה לשיר ולבשל, היא אמרה שאלה שני דברים שגורמים לה לשכוח מהדאגות, בעוד היא יודעת שהשירים זה בשביל הלב שלה והאוכל בשביל הבטן שלנו, ובעיקרון אנחנו צריכים שהיא תהיה במצב רוח טוב כדי שיצא טעים, הכנסנו את הפיצות לתנור והתחלנו להכין בצק לפסטה, בעוד קלאו נשבתה בספר וראיתי אותה קוראת ומחייכת לעצמה כשהיא יושבת בכיסא על הבר ושותה קולה, אבל משהו בה היה מוזר, כאילו היה משהו שהיא לא אמרה לי וישב לה על הלב הורדתי את הסינר והתקדמתי אליה, "ממתי את תולעת ספרים?", "אני? כן בטח", היא גיחכה ותפסה בקשית שהייתה בכוס, "מה קורה קלאו?, את זוכרת שכמו שאת קוראת אותי אני יודעת לקרוא אותך", "זה לואי אנחנו, אנחנו ביחד", כיווצתי את גבותיי בבלבול, "ואיתי? ", הסתכלתי עליה והיא הרימה את מבטה אליי, " אני חושבת שאם היו לך רגשות למישהו הם תמיד יהיו בלב שלך איפה שהוא, אבל אני מתחילה לחבב את לואי, אני לא רוצה להשלות את עצמי אמרו, אני פשוט מפחדת להיפגע, אני לא רוצה להיפגע, מה שגם אני לא יודעת אם הוא חושב עליי ככה, הוא מחשיב אותי כאחות אני חושבת, אנחנו מכירים מאז שאנחנו קטנים אמרו, אם היה לו משהו אליי היה קורה משהו כבר", "אוקיי אוקיי אני רק אומרת שבמועדון הוא לא היה כל כך מרוצה שקפצת לידיים של לואי את יודעת", הרמתי את הגבות שלי והיא הייתה מבולבלת. הסתכלתי על תמונות שלנו בים וחייכתי לעצמי כשישבתי בחוץ על אחת הנדנדות, כשהופיעה הודעה ממספר לא שמור, "רציתי לעדכן אותך שכבר סידרתי את הניתוח", זה היה ליאב, בהיתי בהודעה במשך כמה דקות ולא ידעתי מה לענות כשראיתי שהוא מקליד שוב, " איפה את עכשיו? אנחנו צריכים לדבר", שלחתי לו הודעה עם מיקום וידעתי שאני הולכת לדבר איתו בשביל איתי ולא בשביל אף אחד אחר, אחרי כמה דקות נשלחה אליי הודעה מהמספר שאותו כבר שמרתי, "תצאי", למה הוא כל כך רשמי וקר גם בהודעות, זה מחרפן אותי, "קלאו אני חייבת ללכת, אל תדאגי לי אני אהיה בסדר", "תשמרי על עצמך ותעדכני!", היא אמרה, כבר היה אחרי הצהריים, באתי לצאת מהמקום כשסבא עצר אותי, "לאיפה את הולכת לבד?, אמבר דיברנו על זה", "אני לא הולכת לבד סבא", כחכחתי בגרוני לפני שאמרתי את המשפט שעמד לי על קצה הלשון, "ליאב מחכה לי בחוץ", " אז למה לא אמרת אמבר נו", הוא רץ אל מאחורי הבר והביא לי בקבוק של בירה ואחד קולה בשקית, " ליאב אוהב והקולה בשבילך" הוא חייך אליי את החיוך הכובש שלו, "תודה סבא שלי!", הסתובבתי ויצאתי, ראיתי את ליאב נשען על האוטו שלו, הוא לבש חליפה כחולה ומתחת מכופתרת לבנה, הוא היה נראה שונה מבחינת הבגדים אני מניחה שהיה משהו חשוב היום, השיער שלו היה מסודר למעלה והעיניים הכחולות ששטפו אותי כל פעם מחדש במיליון פרפרים שלא עפו לי בבטן אלה יותר בעטו בי כדי לצאת, הגבר הזה משגע אותי ופגשתי אותו רק לפני פחות משבוע, היה לו ריח של בושם גברי חזק שהרחתי ממרחק ועדיין גרם לי להריח ולאבד את זה "תעלי", הוא אמר לי בקול צרוד ומבט אטום, עליתי על האוטו והתיישבתי לצד ליאב, הוצאתי את בקבוק הבירה שסבא שלי הביא לליאב ואת הקולה שלי, "סבא שלי הביא לך", הוא העביר את מבטו אליי, ולקח את בקבוק הבירה הפתוח מידי, "לאיפה נוסעים?", שאלתי, "לבית שלך", "מה? מה זאת אומרת לבית שלי?",

" ממה שהבנתי אח שלך והלירוי הזה שם עכשיו, אנחנו נוסעים להסביר להם את המצב", "ואז מה?, אין מצב, אני לא רוצה שאיתי ידע על זה, הוא ינסה לגרום לי לרדת מזה, אנחנו לא נוסעים לשם", אמרתי לו בבהלה

" סעמק, את ממש עקשנית אמרו לך את זה כבר?", "ליאב נו..", " מה ליאב נו, אני רציני לגמרי", הרגשתי את הסומק מתחיל להגיע והסתכלתי החוצה בחלון כדי שלא יראה איך הוא משפיע עליי, "יש לי שאלה", לחשתי, "תשאלי", "אם הכרת את סבא שלי, איך לא ידעת מי אני? או מי המשפחה שלי?", " הוא העדיף לא לדבר על אבא שלך, זה תמיד היה נושא שהעציב אותו, אז אנחנו העדפנו לא לשאול", הסתכלתי עליו מעבירה את מבטי על ידו שאוחזת חזק בהגה וחושפת את הורידים הבולטים שלו והקעקועים על זרועו, "עכשיו יש לי שאלה", הוא לא הזיז את מבטו מהכביש, "תשאל" אמרתי לו, "את מפחדת ממני?", הוא שאל ברצינות ובהה בי, "אני לא.. אני לא יודעת", עניתי בכנות, והסתכלתי בו, "אני צריכה לפחד ממך?", "כן" הוא ענה לי בקול צרוד וחלש, הגענו אל הבית שלי וליאב החנה את האוטו, ובא אחריי, דפקתי בדלת ולירוי פתח, המבט על פניו היה חצי מבוהל וחצי מופתע, אבל מהר מאוד הוא התאפס על עצמו, " סוף סוף לא ראיתי אותך מלא זמן", חיבקתי אותו ונכנסתי, הוא לחץ לליאב את היד וכשנכנסתי לסלון ראיתי את איתי שוכב על הספה, "אמבר, אני לא.." הוא לא סיים את המשפט וכבר חיבקתי אותו, "אני לא הייתי שם להגן עלייך ואין דבר שאני מצטער עליו יותר, אם היה קורה לך משהו אני לא יודע מה הייתי עושה", הוא העביר את מבטו אל ליאב ופחדתי ממה שאמור להגיע,

" תודה גבר, לא מעניין אותי מה כולם אומרים עליכם, אתה הצלת את אחותי הקטנה בזמן שאני לא הייתי שם כדי לעשות את זה, אני לא יכול להחזיר לך על זה", איתי אמר והפתיע אותי, ליאב התקדם אליו והם לחצו ידיים, ליאב התיישב בספה מול איתי והתחיל לדבר, "איתי תקשיב, מי שמתעסקים איתכם, אלה אנשים שאני והמשפחה שלי לא כל כך אוהבים נקרא לזה ככה, אנשים שפגעו בנו הרבה, אני ואמבר דיברנו ואני הצעתי לה משהו", איתי הסתכל עליי ואז על ליאב, " אני צריך שהיא תביא לי את משפחת מזרחי, בתמורה לעזרה שלה, אני אוריד אותם מהגב שלכם ואני אסדר לך ניתוח אצל מומחים", ליאב סיים וחיכינו לתגובה של איתי, "את לא עושה את זה", איתי הסתכל עליי ואמר, "אני כן, כבר הסכמתי", הוא פער את עיניו, "איתי אני מצטערת, ידעתי שזו תהיה התגובה שלך והסכמתי להצעה של ליאב כבר בבוקר, אני לא יכולה לראות אותך ככה יותר, אומנם עבר זמן קצר אבל זה הזמן שראיתי אותך הכי לא מאושר והכי סובל ואני לא יכולה עם זה יותר, אם בזכות הניתוח הזה אתה תוכל ללכת ולחזור לחיים הנורמליים שלך, שלנו, שאני אוכל לראות אותך שוב גולש בים אני באמת אהיה המאושרת באדם, אבל עד אז, אני אעזור לליאב ולאחים שלו וזה סופי", איתי העביר את מבטו לליאב, " אני צריך את המילה שלך שלא קורה לה כלום, אתה לא מכניס אותה לשיט הזה", איתי אמר לליאב וזה הזכיר לי את השיחה שלו עם סבא שלי, איך בתוך כמה ימים הבן אדם הפך להיות כל כך משמעותי בחיים שלי, שאותם תכלס אני חייבת לו, פעמיים, "יש לך את המילה שלי", ליאב אמר וקם, הוא לחץ ללירוי ולאיתי ידיים, "אמבר, את באה?", הוא העביר את מבטו אליי ואני שתקתי

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וואי לא כתבתי פה מלא זמן!!

הייתה תקופה מוזרה וקשה אבל רציתי לחזור להעלות כי זה היה חסר לי ממש!

אז זה הפרק של היום מקווה שתאהבוו3>