השיבה לחיים

פרק 13

פרק 13.
לוסיה.
"שלושה שוטים של טקילה. עם מלח, ופרוסות לימון בצד." אני יושבת על הבר ב'רד בר' ומתעלמת מהסביבה, ובעיקר מהבחור שיושב לימיני ולא מבין רמזים, גם אחרי שסירבתי לו בנימוס יותר מ3 פעמים. יותר מדי מחשבות מתרוצצות במוחי ואני לא מצליחה להשליט סדר באף אחת מהן.
מאז שאור חזר לחיי מבלי לדעת זאת, אני פאקינג משתגעת. 'צאי מזה כבר!' אני צורחת בראשי, העניין שהוא מגלה בי מדאיג אותי מצד אחד ומעודד מאוד מהצד השני. אם רק אצליח להסתנן שוב אל שורותיו, אוכל לחזור לתכנית המקורית שלי. אני בוזקת מהמלח על ידי, מטה את ראשי לאחור וגומעת את השוטים בזה אחר זה, מעווה את פניי ואז מלקקת את המלח ומוצצת את הלימון.
"פאק, זה היה הדבר הכי סקסי שראיתי בחיי." הבחור שיושב לימיני מבזיק לעברי חיוך רחב, "המשקה הבא עליי. אני לא אתנגד לשידור חוזר, אם יורשה לי לומר."
"לא יורשה לך," אני עונה בתסכול הולך וגובר, "ולא, אני לא מעוניינת שתקנה לי משקה וגם לא בשום דבר אחר שאתה מציע."
"את בטוחה? אם רק תתני לי צ'אנס, תגלי כמה מדהים יכול להיות לנו ביחד."
"בטוחה מאוד"
"את לא באמת מתכוונת לזה, מתוקה" הוא רוכן לעברי בצורה מסוכנת, "מה דעתך שנצא מפה? נלך לדירה שלך ו-"
"מה לא ברור בפאקינג לא?!" אני נועצת בו מבט רושף.
אור.
"אני יודעת שכשאישה אומרת לך לא, היא פאקינג מתכוונת לזה." הקול האסרטיבי של שירז מגיע לאוזניי ואני מתקשח מבעד למכנסיי. האישה הזאת תהיה הסוף המזורגג שלי.
"יש בעיה כאן?" אני ממהר להתערב, נהנה לראות את הלביאה הקטנה מתפתלת תחת מבטי הבוחן. וגם כי היא שונאת אותי כל כך ואני מסוקרן לדעת למה, מפני שאני לא קדוש אבל אני לא זוכר שעשיתי משהו שיגרום לה לשנוא אותי בצורה כזאת. חוץ מלגבות דמי חסות מהחבר המזורגג שלה.
"שום בעיה, היצור הזה בדיוק עוזב." היא מחייכת לעברו בנבזיות, "שלום ולא להתראות." אני ממהר לתפוס את מקומו בזמן שהיא נעמדת, "ממהרת לאנשהו?"
"תלוי." היא מטה את ראשה בחיוך קליל שמפתיע אותי. ציפיתי לעקיצה או התעלמות.
"במה?"
"במה שיש לך להציע"
אני משפשף את לסתי, וחושב מה לענות לה, כי האמת היא שכרגע אין מקום בחיים שלי לשטויות האלה, אבל מסיבה שאינה ברורה לי עד הסוף אני לא מסוגל להרפות, "שנרים כוסית?" היא מסמנת לברמן שימזוג לה שוט נוסף,
"לחייך" היא מבזיקה לעברי חיוך מהפנט, מורידה את השוט בלגימה ועוקפת אותי, מותירה אחריה שובל בושם רך ואותי המום. אני מניד בראשי, האישה הזאת מסוכנת. היא לא משחקת לפי החוקים, היא בלתי צפויה. היא מזכירה לי את לוסיה. לכל הרוחות. לוסיה. איך לא הרגשתי שהיא זייפה? גם עכשיו כשהיא מתה, ואני אולצתי להוכיח את נאמנותי מחדש, אני לא מצליח לשנוא אותה. כאילו כושפתי, מה אני יכול להגיד. נשים זה כאב ראש אחד גדול, ואני לא צריך יותר ממה שכבר יש לי על הראש כרגע. אבל אז אני מבין. הדמיון הפרוע והלא הגיוני שאני רואה בינה לבין לוס שלי הוא בדיוק הסיבה שאני נמשך אליה כמו פרפר לאש במקום לבעוט אותה מהחיים שלי לקיבינימט. זאת גם הסיבה לכך שאני מניח שטר על דלפק הבר, מסיים את הויסקי בלגימה גדולה וממהר בעקבותיה לרחוב הסואן.