השיבה לחיים

פרק 11 - הזדמנות שנייה

הפתעהההה, מקווה שתהנו ❤❤

פרק 11- הזדמנות שנייה
לוסיה.
כשאור נכנס למכון הרגשתי כאילו החלל הוצר וכל האוויר התנקז למקום אחד. הפאניקה שטפה אותי אך סירבתי להניח לה להשתלט עליי. נשימות קטנות, לוסיה. נשימות קטנות ואז נשיפות. את מסוגלת.
"אנחנו סגורים" שלחתי לעברו חיוך מאולץ והתפללתי בליבי שיתקפל ללא עימותים מיותרים, אבל כמובן שלא גבר כאור אסולין יוותר כל כך מהר.
"את חושבת שאני לקוח?" חייך את החיוך הכובש שלו, שלא יצא לי מהראש מאז ברחתי ממנו, "היא חמודה. חדשה פה, יוני?"
"כן" יונתן עמד בתנוחת מגננה, "כל הכסף נמצא פה." הוא הושיט לו מעטפה חומה גדולה וזה לקח אותה ממנו במבט שבע רצון.
"מה זה יונתן?" שאלתי לאחר שבלעתי רוק בכבדות. יכולתי רק לנחש מה זה והתפללתי בליבי שזאת רק טעות.
"דמי פרוטקשן" אור השיב במקומו, "נראת לי חכמה יותר" אמר בגיחוך מזלזל.
"בן זונה"
"אמרת משהו?"
"כן. שאתה בן זונה, מי אתה חושב שאתה?" התרגזתי. לא התכוונתי להיכנס איתו לעימות אבל המחשבה על כך שהעז להטריד את יונתן הטריפה אותי עד שלא חשבתי על ההשלכות.
החיוך הכובש לא מש מפניו בשעה שהתקרב ורכן לעברי, מעביר את ידו על לחיי, בקושי נשמתי כשהרגשתי את נשימתו החמה על עורי ואת מגע ידו על פניי, "פאקינג בת יענה" אמר בטון רגוע ושחרר אותי באחת.
"סליחה?" עדיין הייתי המומה מעוצמת התחושות שעברו בגופי.
"ביצים של בת יענה יש לך, מטומטמת."
"אל תקרא לי מטומטמת, אידיוט!" ירקתי בזעם.
"שירז" יונתן התערב, גוון קולו המפציר היה מלא בכוונה שקטה. תסתמי את הפה ותני לזה לעבור בלי תקלות. טוב, זה היה מאוחר מדי.
"עוף מפה" סיננתי מבין שיניים חשוקות.
"אני דווקא חושב שאשאר. נראה שמעניין פה"
"המכון סגור"
"לא תזמיני אותי למשקה?" התעלם מדבריי.
"רק בתנאי שהוא כולל רעל" ירקתי בארס. אור נעץ בי מבט מצמית ואני גלגלתי את עיניי לפני שניגשתי לארון הקטן שהכיל בתוכו את האלכוהול של יונתן, הוצאתי משם בקבוק של ג'ק דניאלס וכוס ומזגתי לתוכה ואז ניגשתי אל אור ו"בטעות" מעדתי על כפל בלתי נראה בשטיח שלא היה קיים וכל תכולת המשקה נשפכה על חולצת הפולו הלבנה שלבש, הוא זינק לאחור וקילל בזעם כשחולצתו הוכתמה מהוויסקי. "אופס" סיננתי בארסיות.
"מה את עושה מטומטמת?"
"אל תקרא לי מטומטמת!"
"את תצטערי על זה, כלבה"
"אני בספק" גיחכתי
"פאק! אני מתנצל, אור. חכה שנייה, אני אקח לך את החולצה לניקוי-"
"אוי תסתום כבר ג'ונה, קצת אלכוהול עוד לא הרג אף אחד לצערנו" נעצתי בו מבט מצמית ומלא כוונה ברורה למילים שלא נאמרו, "שום דבר שהעוזרת שלו לא תצליח לעמוד בו."
"תק-" הוא עמד לדבר אך נקטע בידי צלצול האייפון שלו, הוא שלף אותו בזעם וענה לשיחה בכמה מילים קצרות.
"אני הולך עכשיו, אבל לפגישה הזאת יהיה המשך."
"אני לא יכולה לחכות" סיננתי בארס ובתגובה הוא יצא מהמכון בזעם.
"יש לך משאלת מוות או משהו כזה?" יונתן שאל בזעם, "מה זה היה לעזאזל?!?" הוא בחן את פניי בסקרנות בזמן שחיכה לתשובה.
"מה זה היה מה?" העמדתי פנים שאני לא מבינה על מה הוא מדבר.
"המבטים שהחלפת עם אור אסולין! וחילופי הדברים... נראת כמו אחת שידעה אותו, ובמובן העמוק ביותר של המילה"
"אתה מדבר שטויות"
"ואת מתחמקת"
"שכבתי איתו פעם, בסדר?" אני נושפת בתסכול, מגלה חלק קטנטן מן האמת ומקווה שיעזוב אותי לנפשי. ברור שזה לא קרה. "את צוחקת עלי"
"הלוואי."
"שירשור את יודעת מי זה?"
"כן"
"ואת לא מפחדת ממנו?" אין לך מושג.
משכתי בכתפיי, "הזין שלו פלאי. ברגע שהוא נכנס לתוכך את שוכחת מי הוא ומה הוא עושה למחייתו."
יונתן צחק, "הלקוחות הסתומות שלי אמרו את זה פעם, תמיד שאלתי את עצמי איך ההרגשה."
"כנראה שזה תמיד יישאר בגדר תהייה אצלך," גיחכתי, "מפני שאור אסולין הוא גבר במלוא מובן המילה."
"איפה פגשת אותו?"
"איפה שפוגשים את כל הסטוצים המזדמנים. במועדון" שיקרתי. לא הגיע ליונתן שאשקר לו אבל גם לא יכולתי לומר לו את האמת. הברכיים שלי עדיין רעדו והייתי חצי היסטרית, מזגתי לעצמי כוס מים וקירבתי אותה אל שפתיי באצבעות רועדות. היה לי קשה לנשום. מגע אצבעותיו בעורי היה מספיק כדי להעיר בתוכי רגשות נשכחים. וכשעיניו ננעצו בעיניי, מחפשות בתוכן משהו שיכולתי רק לנחש מהו, קפאתי במקומי. הוא מסמר אותי למקומי במבט אחד בלבד ושנאתי את החולשה שלי למולו.
"אני עפה, ג'ון ג'ון" רכנתי מעט קדימה ונשקתי ללחיו עטורת הזיפים לפני שהכתפתי את תיקי על כתפי ויצאתי.
הרחוב היה חשוך ורק האור החלש של פנסי הרחוב האיר את הדרך. בדרך כלל לא פחדתי ללכת את הדרך הקצרה שבין המכון לדירה שלנו באמצע הלילה, שאבתי הנאה מהשקט שהלילה הביא איתו ונהנתי מהאוויר הצלול שבדרך, אך לא הלילה. הלילה הרגשתי שאני עומדת להשתגע. רציתי נואשות להגיע לדירה, להיכנס למקלחת שתאפס לי את הראש ותעזור לי לסדר את המחשבות ואז להיכנס למיטה של דניאלה ולנסות לשאוב ממנה נחמה ועידוד. השקט הפנימי שלה היה ממכר. גיחכתי לעצמי. ולחשוב שבפעם הראשונה שנפגשנו כל מה שרציתי לעשות היה להרוג אותה... האישה הזאת היא בדיוק ההפך מאיך שהיא נראת. חיצונית היא שברירית ועדינה אך מבפנים היא כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה. היא נלחמת בשדים של שתינו ומשמשת כעוגן בימים הקשים. לפעמים, כשהיא חושבת שאני לא שומעת אותה, היא מרשה לעצמה להישבר. היא מייבבת אל הכרית ואני נושכת שפתיים ואוכלת את עצמי על כך שלא הייתי מספיק רגישה כלפיה. לא עבר יום שבו לא הצטערתי על שגררתי אותה בעול כורכה להרפתקאה המטורפת הזאת. כאילו שלא סבלה מספיק בחיים, היא נאלצה לשנות את החיצוניות שלה. היא תמיד אמרה שזה יצא לטובה ושזה מה שגרם לה להבין סופית שדניאלה שבת מתה ואת מקומה תפסה ליה ויצמן. וליה ויצמן הייתה פייטרית בכל רמ"ח איבריה. המחשבות העסיקו את מוחי וגרמו לי להסיר מגננות, מה שלא היה חכם מצידי מפני שזה מנע ממני להרגיש שעוקבים אחריי עד שכבר היה מאוחר מדי.
היד שנשלחה לעברי וחסמה את פי ובכך בעצם בלמה את צעקתי, עכשיו משכה אותי אל סמטה צדדית, מבלי לחשוב פעמיים שלחתי את אגרופי קדימה בפגיעה ישירה לעינו של התוקף שלי, ניכר שהפתעתי אותו מפני שגנח בכאב, כנראה לא ציפה לזה. "בת זונה" קול הבס העמוק והגברי של אור התנגן באוזניי כמו מנגינה ערבה.
"מה אתה חושב שאתה עושה חתיכת מטומטם?" התנשפתי בבהלה, האדרנלין עדיין מפעפע בדמי. הנחתי לו לחשוב שעדיין אין לי שום מושג מי הוא. עיניו ננעלו על עיניי ואני לא העזתי להסיר ממנו את מבטי החודר. לא התכוונתי להיות הראשונה שתתקפל. הייתי חזקה, ועל אף הפחד שאפף אותי לא התכוונתי לוותר. היקום נתן לי הזדמנות שנייה לדפוק את אור אסולין ובכך בעצם לנקום את מותה של אחותי ולא התכוונתי לפספס אותה.