A Quiet Place/Yoonmin [✔]

Chapter 7

פעם הרגשתם ריקנות?
הרגשתם חוסר תקווה? שלעולם אין אפילו משמעות?
אני מרגיש כאילו לקחו לי את הלב, חצו אותו לשניים והשאירו לי חצי אחד כדי לחיות אבל עם כאבי תופת.

אובדן זה דבר נוראי וקשה.
אחרי האובדן של אחי הקטן היה לי מאוד קשה להמשיך הלאה.
לא רציתי בכלל.
האשמתי את עצמי, כי אני הוא זה שאשם.

אני איבדתי את אחי הקטן ולא רק זה. גרמתי לכולם לאבד אותו.
ועכשיו אותו דבר עם אבא שלי.
אז עוד הצלחתי להתמודד עם המוות, אבל זה אבא שלי.
זה זה שעזר לי כשהיה לי קשה, זה שדאג לי תמיד וכל הזמן היה חזק בשביל כולנו והשאיר אותנו מלאי כוחות ורצון כדי לחיות.
בלעדיו... איך מסתדרים בלעדיו?

כולנו שבורים ומרוסקים.
אבא ג'ין מנסה להיות כמה שיותר חזק בשבילנו ולעודד אותנו, הוא באמת חזק.
אבל אני לא.

אני לא אוכל לחיות במציאות שכל הקרובים אלי מתים. אני לא אוכל לחיות במציאות שלאט לאט אנחנו מצטמצמים עד שלא עוד.

הבית מנסה להתנהל כרגיל.
גם אבא, גם הוסוק, אבל עוד פעם. לא אני.

סימנתי להם שאני יוצא לבחוץ לטיול כדי שלא יחפשו אותי והלכתי אל הנחל.

בכיתי. בכיתי עד שלא נשארו לי דמעות.
בכיתי מחרטה, בכיתי מאבל, בכיתי מסבל, בכיתי מכאב, בכיתי מיאוש, בכיתי את כל השנים האלה.
כל השנים שבהם כולם היו חזקים וגם אני הייתי צריך.
אבל אני חלש.

אחרי כמעט שעה שבה ישבתי עם רגליים מוצמדות אל חזי וראש חפון בין שני ידי, הסתכלתי על השתקפותי במים.
מחפש משהו כדי לאחז בו, אבל אני רק רואה אדם שהורס את הכל מסביבו.

אני לא מוצא יותר משמעות ורצון. אני עושה רק רע יותר. אני עושה רע לכל הסובבים אותי. אני עושה רע לעצמי.

המשכתי לבכות, עבר זמן די ארוך ואני פוחד שהעברתי יותר מידי זמן והם ידאגו לי.
מיהרתי לשטוף את פני ולקום כדי ללכת אבל אז שמעתי יבבות קטנות.

"אתה פה?" שאלתי את האוויר, מקווה שלא דמיינתי את קולות הבכי החלושים שהיו שנייה לפני.

שום צליל לא נשמע.

באתי ללכת לביתי אך שמעתי רעש קל.
רעש שמגיע מן העשבים, אבל הפעם החלטתי ללכת לשם ולבדוק.
אולי זה הוא. אולי זה מישהו אחר.

אני יודע שאני לוקח כאן סיכון אבל החיים עצמם הם כבר סיכון, לא?

התקדמתי אל העשבים, רואה שם מנהרה קטנה ונער בוכה כשראשו מונח על רגליו.

"אתה בסדר?" שאלתי את הנער והוא מיד הפנה את ראשו אליי בבהלה. זה הוא.

הוא לא ענה והעביר את ראשו אל הצד השני כדי שלא אוכל לראות את פניו.

"אפשר להיכנס?" שאלתי אותו בהיסוס.

הוא לא ענה.

הכנסתי רגל אל המנהרה הקטנה, בא להתיישב על ידו.

"ל-לא" לפתע הוא אמר בגמגום, מנסה לא להשמיע את הקול הרועד שלו.

"אתה בסדר?" שאלתי אותו ועצרתי במקומי.

אין תגובה.

"אני נכנס" הודעתי והתיישבתי לידו במנהרה הצפופה כשראשו עדיין מופנה אל הצד השני.

"לך מפה" הוא אמר לי.

"קרה לך משהו?" שאלתי אותו, מתעלם ממה שאמר לי.

"למה אתה לא עונה לי?" שאלתי אותו לאחר כמה רגעים של שקט.

"כי אולי אני לא רוצה לדבר איתך, אתה אמור להבין את זה כשאני אומר לך ללכת" הוא אמר בקול קר.

נעלבתי ממה שהוא אמר למרות שהוא צודק. למה שהוא ירצה בכלל לדבר איתי? עדיף לאף אחד לא לדבר איתי.

אז הוצאתי את רגלי אל פתח המנהרה במטרה לצאת אך הוא מיהר להחזיק בידי עם ידו.

"מצטער, לא תכננתי לצאת רע" הוא אמר לי בקול חלש. ידו עדיין על כתפי אבל ראשו לא שינה כיוון.

"זה בסדר" אמרתי לו ובאתי לקום אך הוא הידק את אחיזתו.

"תשאר" הוא אמר לי.

"אתה רוצה שאני אשאר?" שאלתי אותו מבולבל.

"אני מצטער..." הוא לחש לי וסובב את ראשו אליי, חושף את פניו הרטובות שלו בפני.

הכנסתי את רגלי בחזרה אל המנהרה, וסובבתי את ראשי אל כיוונו. מסתכל עמוק בעיניו.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותו לפתע.

"סליחה, זה לא לעניין אני יודע.." מיהרתי להצטער על חוסר הטאקט שלי.

"יונגי" הנער אמר.