A Quiet Place/Yoonmin [✔]

Chapter 10

עברו שבועיים מאז המוות של אבי.
הטרגדיה הנוראית שלעולם לא רצינו לעבור אותה שוב, אבל הנה אנחנו. מתאבלים על האדם הכי חשוב לנו ביקום, האדם שבזכותו אנחנו חיים.

שבועיים שכולם מתנהגים כאילו הכל בסדר.
אבל הכל לא בסדר.

אני מתגעגע אליך אבא.

אני מתגעגע אליך נורא.

יונגי גר איתנו קצת יותר משבוע, הוא הפך להיות כמו בן בית.
מיום ליום אנחנו מתקרבים אליו יותר, במיוחד אני.

הוא כל הזמן דואג לי, מטפל בי, הוא מכריח לאכול כשאני לא עושה את זה ולמרות שאני לא רוצה אני יודע שהוא עושה את זה בשבילי.
הוא מארח לי חברה ברגעים שקשה לי, כל פעם שאני בוכה הוא איכשהו נמצא שם.

הוא נמצא שם בשביל כל אחד מאיתנו.
הוא עוזר המון לאבא שלי, הוא עוזר לנו עם התינוק, הוא נקשר גם להוסוק ומארח גם לו חברה.

אולי הרושם הראשוני שלו הוא קר ואדיש אבל מבפנים הוא רך ואוהב יותר מכל אדם אחר שאי פעם הכרתי.

אנחנו מנסים להסתגל למציאות החדשה שבה אנחנו נמצאים.
לצאת להביא אוכל בלי אבא שלי, להביא בגדים, תרופות או תחבושות כשמישהו נפצע, או בכללי לדאוג שכולם בסדר ולא לתת לאף אחד להרגיש רע.

לאבא שלי היה חוק.
"לא הולכים לישון כשעצובים" הוא אמר. יותר נכון סימן לנו בשפת הסימנים.

תמיד בארוחת ערב עברנו אחד אחד ושאלנו אותו איך עבר עליו היום, וכמובן. אסור לשקר.

אני לא יודע איך אני אצליח לשרוד בלעדיו. אני מרגיש כאילו לקחו את הלב שלי, חצו אותו לשניים, והחזירו אותו למקום. מדמם, ופצוע אך עדיין פועם.

ישבתי בחוץ על הרצפה, בוהה בשלולית המים שנוצרה שם בגלל הגשם שירד לא מזמן.

בחנתי את השתקפותי, כמה השתנתי.
פני רזו יותר, ויש לי שקים שחורים מתחת לעיני.
אני לא אותו הילד שהייתי פעם.
מיום ליום אני נהפך לחלש יותר, שברירי יותר.

דמעות הרטיבו את פני באיטיות, כל דמעה שירדה מפני הרגישה כמו ליטר מים שיוצא מגופי.

הנחתי את ידי על ברכי ונשענתי בזמן שדמעותי עושות את שלהן.

לפתע ראיתי צל שעובר לידי, קפאתי לשניה אך במהירות התאשתתי על עצמי והזזתי את ידי כדי שאוכל לראות מיהי הדמות.

אוויר שהחזקתי בראותי יצאו מפי באיטיות כאשר ראיתי את יונגי יושב לידי ומסתכל עליי.

הוא שאל אותי בשפת הסימנים אם הכל בסדר אך לא עניתי לו.

הוא הושיט את ידו וקם ממקומו, הטתי את ראשי בשאלה והוא רק חייך והזיז את ידו כדי שאשים לב אליה.

שמתי את ידי בשלו וקמתי ממקומי, הוא החזיק בידי והתחיל ללכת כשאני אחרי עקבותיו.

ככה היינו במשך שעה. אני והוא הולכים ביער, מחזיקים יד ביד וצופים בצמחייה הירוקה שמסביבנו.

יונגי נעצר במקום כלשהו ואני אחריו, ליד עץ לא ממש רחוק מהבית כך שעדיין אפשר לראות אותו באופק.

מה אנחנו עושים פה?

הוא נעצר והסתובב אלי, הסתכלתי אליו בשאלה והוא רק חייך.

חייכתי גם אני אבל לא הבנתי למה נעצרנו.

לפתע הוא שיחרר את ידו מידי והצביע על העץ, "זוכר?" הוא שאל אותי בשפת הסימנים כמובן.

אימצתי את ראשי וניסיתי לחשוב, מה אני אמור לזכור? בחיים לא הייתי איתו בשום מקום חוץ מהנחל או הבית שלי.

בחיים אני לא הלכתי כל כך הרבה מחוץ לביתי.

היער? הייתי שם אולי איזה כמה פעמים בחיים שלי. אבל מתי הייתי שם כשהוא היה?

הנדתי את ראשי לשלילה.

"זוכר איפה נפגשנו?" הוא סימן לי עם הידיים.

בנחל... שם נפגשנו בפעם הראשונה.
כשקמתי וראיתי אותו שוכב לידי, הוא אמר שהוא מצא אותי ביער ליד עץ חסר הכר-אההההה

הנהנתי במהירות, "אני זוכר" חייכתי בהתרגשות.