Oneshots Book | L.S

𝚄𝚜;

האש מפצפצת בקול שנדמה ליושבים בחדר;שבוהים בה, עלול להיות קול היחיד שישמע בחלל-לפחות לשעות הקרובות.

שני גופים, צמודים מחובקים;ובנשימה אחת כל כך שבורים.
החום שהאש הבוערת מפזרת בחלל המעומעם עדיין לא מצליח לחמם אותם, המעלות בחוץ שואפות לרדת למתחת לאפס.
אבל זה לא מה שמקרר אותם.

לפחות לא כרגע.

מילים.

הארי היה המעריץ מספר אחת שלהן, הוא כתב והשתמש בהן כל הזמן.
לא בזבז שום הזדמנות לפרוס ולשטח אותן.
השירים שכתב וגרמו לכל כך הרבה אנשים להתפרק לצלילהם היו רק חלק קטנטן מהשימוש שלו בהן;הוא אהב את תחושת הביטחון שקיבל מלדבר הוא פחד מהדממה-פחד עד כדי מוות.

ששקט חושבים.

ושחושבים...

מבינים.

לואי היה מעריץ מספר אחת של שתיקות, הוא לא דיבר;כמעט ובכלל, הוא חשב המון.
הוא העדיף להעביר מילים בדרך שונה, מתוך השתיקות הללו מתוך המבטים, מתוך המגע.

הארי שנא את זה, הוא תפס אותו פתוח;בפעמים הבודדות שזה קרה.
זו הייתה הדרך היחידה שלו להכיר אותו.

הארי היה צריך מילים.

לואי היה צריך שתיקות.

הם אהבו.

זה לא היה מוזר מידי בכדי לקרות.

קלישאתי משהו...

הרי הפכים נמשכים...לא?

נמשכים...כן.

מסתדרים...אולי, לא תמיד.
זה לא שהם לא ניסו, הם היו ואהבו מספיק זמן כדי שלהפסיק לעשות זאת היה קשה מידי בכדי להעשות.

זה שרף כל חלק מליבם של השניים, זה להתלש מהכל מכל דבר מוכר.

היה להם משהו במשותף, שניהם שנאו שינויים;ולבסוף זה מה שתלש אותם.

"אנחנו חייבים לו...חייבים" הארי לחש.

ולואי שתק...טוב כי...לואי אוהב שתיקות.
והארי אוהב מילים.