יצאתי מהמקלחת והורדתי את המגבת מגופי,מסתכלת על המראה ומתבוננת בגופי המצולק.
הבושה הציפה אותי,דילן לא באמת יכל להיות איתי כי הוא רצה,הוא רק ניחם אותי.
איך אפשר לרצות גוף כזה?איך מישהו אי פעם יאהב אותי?אני אשאר בודדה כל חיי.
לאחר שמרחתי את המשחה שלי ולבשתי את כותונת הלילה שלי,נשכבתי על המיטה ונאנחתי.
שמעתי צליל של הודעה שנשלחה לפלאפון שלי,נאנחתי והושטתי את ידי,מוציאה אותו מהמטען ומרימה אותו מהשידה.
אני מתבוננת במסך ומקימה את עצמי למצב של ישיבה,אני מתלבטת אם לפתוח את ההודעה ולבסוף נכנעת לרצון שלי לדעת מה דילן שלח.
אני פותחת את ההודעה ונושמת עמוק,מתחילה לקרוא אותה.
' תודה שהיית כנה איתי.
סקיילר את נהדרת,אל תתני לאף אחד להפיל אותך.
זה היה הלילה הכי טוב שהיה לי בחיים,את יפהיפיה סקיילר.
בהצלחה עם המשימה שלך,אני מקווה שניפגש שוב אי פעם.
אזכור אותך לעד-דילן '
הדמעות עולות לעיניי ואני נותנת להן לזלוג על לחיי,התסכול שבר אותי.
ההזדמנות לזכות באהבת אמת,האכזבה שנובעת מכך...לעזאזל פספסתי בחור טוב.
הפספוס לוקח אותי למצב שהבכי לא מפסיק,אני זועקת אל תוך הכרית ונזכרת במשפט הידוע "קל לעשות את הדבר הנכון. קשה יותר לדעת מה נכון." מאת לינדון ג'ונסון.
אני יודעת בתוכי מה נכון.
אני נרגעת מעט מהבכי ומרימה את ראשי מהכרית,מנגבת את דמעותיי ולוקחת את הפלאפון לידיי.
אני מחליטה לשלוח לו הודעה ועומדת על ההחלטה הזאת,הקול הפנימי שלי מתנגד לחלוטין מהדבר השטותי שאני עומדת לעשות,אך אני לא נותנת לו להתערב יותר בהחלטות שלי.
אני נושמת עמוק ומתחילה להקליד את ההודעה,מנגבת את דמעותיי שזולגות על המסך.
' אני כלכך מצטערת דילן,תודה על לילה בלתי נשכח.
אתה בחור מקסים ואני מאחלת לך למצוא את האושר שמגיע לך. '
אני שולחת את ההודעה ונאנחת,ההרגשה נוראית.
אני מוצפת ברגשות מעורבים ומרגישה את ליבי כואב,ההרגשה שוויתרתי על משהו נפלא בשביל למצוא את אבא שלי מביאה לי תסכול.
אני שונאת אותו,כלכך שונאת אותו.
למה הוא היה חייב להיעלם?לא הייתי מכירה את דילן לעולם.לא הייתי מרגישה כך כעת.
הרצון להבין למה הוא הלך חזק יותר ממני.
אני כעת מבינה כמה דברים אני מפספסת בחיי בגלל החיפוש הזה ולפתע יש תחושה של אולי לוותר ולחזור הביתה.
אולי הייתי צריכה להישאר עם אמא שלי,חשבתי רק על הרצון שלי והשארתי אותה לבדה.
הרצון להתעמת איתו ולשבור את הכלים מתגבר ואני מחכה כבר לפגוש אותו ולומר לו את כל מה ששמרתי שנים בבטן.
השנאה כלפיו מתעצמת ואני זועמת,אני כועסת עליו.כלכך כועסת.
איך הוא יכל להשאיר אותנו לבד?איך הוא יכל לעזוב אותנו ככה?
אני נשבעת שאמצא אותו ואתעמת איתו על הסבל שהוא השאיר אחריו.על הבכי ששמעתי מהחדר של אימי כל לילה מאז שהוא עזב.על הכאב שהוא השאיר בליבי.
כל השנים האלה..חשבתי שאני אשמה בעזיבתו,שאני איכזבתי אותו ולכן הוא עזב.
ככל שהזמן עובר אני מבינה שאני כלל לא אשמה,שהוא עזב מרצונו.הוא המאכזב.הוא איכזב אותי.
אני מקללת אותו בשקט ומאחלת לו את הגרוע מכל,אני רק רוצה לראות אותו ולקלל אותו,להכאיב לו כמעט כמו שהוא הכאיב לנו.כמו שהוא הכאיב לי.
צליל הודעה נשמע ואני מפחדת לפתוח אותה.אני פותחת את המסך עם האצבע שלי באיטיות וקוראת את ההודעה.
' כבר מצאתי את האושר שמגיע לי,אבל הוא הלך אתמול והשאיר לי פתק אחריו.
את יודעת איפה אני אוכל למצוא אותו? '
אני מתבוננת בהודעה ומבולבלת מעט,לעזאזל הוא בהחלט יודע להשאיר אותי ללא מילים.
' אני חושבת שכדאי שתניח לו,הוא יחזור אלייך כשיהיה מוכן ' אני מעזה לשלוח ונושמת עמוק.
הבכי נפסק אך התחושה הנוראית נעוצה עמוק בתוכי,אני מניחה את הפלאפון על השידה ועושה עם עצמי הסכם להתקשר מחר למספר שקיבלתי מהמודיעין.
אני שומעת צליל של הודעה אך אני חסרת כוחות כדי לקרוא אותה.
אני מכסה את עצמי לגמריי עם השמיכה ומושכת באפי,עוצמת את עיניי ומנסה להירדם בידיעה שאבא שלי הרס לי את החיים.
