"תעירו אותה" אני שומעת את קולו העבה של תומס ג'ון.אני עייפה מידי כדי לפקוח את עיניי.
"עכשיו!" הוא זועם ואני פוקחת את עיניי בכל כוחי, אני מעדיפה לקום לבד.
"הו, היפהיפיה הנרדמת התעוררה.הגיע הזמן." הוא אומר ומתקרב אליי
אני בולעת רוק בכבדות ומתבוננת בגבר החסון שעומד מולי, אני בטוחה שהוא בן 40. הוא נראה מבוגר.
"תתכונני, אנחנו עוד 5 דקות נוחתים." הוא אומר ואני מהנהנת, נאנחת.
"למה אתם לוקחים אותי לוושינגטון?" אני שואלת בשקט
אני מביטה בצלקת שלו ונושכת את שפתיי מלחץ, לעזאזל אני רוצה להבין מה אני עושה כאן.
אני משפילה את מבטי כשאני מבינה שאני נשארת ללא מענה פעם נוספת.התסכול מכה בי ואני מרגישה דמעה מתפרצת במורד הלחי שלי.
אני שומעת את תומס ג'ון נאנח, הוא מתיישב מולי ואני מנגבת את הדמעה שהתפרצה, מרימה את מבטי אליו.
"אבא שלך מסתיר שם קובץ חשוב שיעזור לנו לבנות את העולם מחדש.בזכות הקובץ הזה אנחנו נצליח להחזיר את האיזון לעולם.אנחנו לא יכולים להשיג אותו בלעדייך סקיילר"
אני מתבוננת בו במשך כמה שניות באי הבנה, על מה הוא מדבר לעזאזל?
"לבנות את העולם מחדש?" אני שואלת
"התוכנה הזאת היא הטכנולוגיה החדשה.לפני כמה שנים ערכו ניסוי, המדענים הצליחו לייצר את הרובוט הראשון שיכול להחליף את בני האדם.הרובוט הזה היה מסוגל לעשות כל דבר:לעבוד, לשמש כחייל במלחמות וכולי. המדענים האלו הצליחו לייצר את הרובוט המושלם.עידן חדש של טכנולוגיה מופלאה.
אבל אז הסוכנים של ארצות הברית נכנסו לתמונה.ארצות הברית לא הסכימה לטכנולוגיה הזאת.הם חשבו שעידן הרובוטים יכול להרוס את האנושות כולה.
הם לא מבינים שהעידן הזה יכול לגרום לאיזון בעולם.תחשבי על זה סקיילר, רובוטים בכל מקום שיעשו בשבילנו את העבודה.
הסוכנים, ובינהם אבא שלך, לקחו את הקובץ שבו יש את תוכן הבנייה של הרובוטים.
אבא שלך לקח את האחריות על עצמו.הוא לקח את הקובץ ושם אותו במקום בטוח.לפחות כך הוא חשב.
אנחנו נוסעים כעת לקחת את הקובץ הזה, להתחיל עידן חדש שיכול לעזור לאנושות כולה!" הוא אומר ואני רואה את האש בעיניו כאשר הוא מדבר על הנושא.
אני מתבוננת בו בזעזוע, לא מעכלת את כל מה שנאמר בשיחה הקטנה שלנו.
"זה נוגד לחוקי הטבע..זה..זה יכול להשמיד אותנו.." אני ממלמלת בשקט והוא מתבונן בי בפליאה.
"להשמיד אותנו?!אנחנו נהיה השולטים!" הוא כמעט צועק ואני בולעת רוק בכבדות.
"אתם שרפתם את הבית שלי..נכון..?" אני לוחשת והוא מסתכל עלי לכמה רגעים.
הוא מסית את מבטו מעיניי וקם על רגליו, מפנה את גבו אלי.
"אנחנו תכף נוחתים.תתכונני." הוא אומר ומתחיל להתרחק מהמושב שלי.
אני מתבוננת בו הולך ומרגישה את הדמעות עולות לעיניי, הוא מטורף.
אני נושכת את שפתיי על מנת לעצור את הזרם שעומד להגיע, מנסה לנשום ולעצור את הבלתי נמנע.
אני מקפלת את רגליי כמה שיותר קרוב אליי.אני מריצה בראשי את כל המסע שעברתי ואני נשברת.
הדמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי ואני מניחה להן לזרום ככל שביכולתן.
מותר מידי פעם להתפרק-הקול בראשי מנחם אותי ואני מושכת באפי.
התוכנית הזאת מטורפת.איך אפשר להקים עידן חדש של טכנולוגיה מהסוג הזה?
אני נזכרת במילים של תומס ג'ון לגביי אבי ולא יכולה להתגאות יותר ממה שאני מתגאה כעת.
אבא שלי הוא גיבור.
