אני פוקחת את העיניים באיטיות אך מתקשה להשאיר אותן פקוחות כשאני מבחינה באור לבן שמסנוור אותי.
"וויליאמס, הגיע הזמן להתעורר" אני שומעת קול עמוק מנקודה מסויימת בחדר.
האור מסנוור אבל אני משתדלת לפקוח את עיניי כדי להבין היכן אני נמצאת.
אני שומעת צעדים מתקרבים לכיווני, אני בולעת רוק בכבדות ומרגישה את ליבי דופק.
"סקיילר, נכון?" הקול העמוק נשמע שנית, אני לא יודעת מה יותר מלחיץ אותי.העובדה שחטפו אותי או העובדה שאני יכולה להתעוור מהאור המטופש.
"הגעת לשלב יפה בחקירה הקטנה שלך, אבל אני חושש שזה הזמן לעצור."
בשלב הזה כבר יכולתי לראות את פניו, אני מבחינה בצלקת גדולה שמבצבצת בלחי השמאלית שלו.לפתע הרגשתי שייכת.אך הרגש הזה נעלם ברגע שהבנתי שהוא החוטף שלי.
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת ישירות.
הראש שלי כואב ואני רוצה הביתה.
"לדבר, את תהיי כאן לעוד הרבה זמן.את לא חושבת שכדאי לנו להכיר קצת?" הוא שואל ואני נושפת בבוז.זאת לא התשובה שרציתי לשמוע.
"אני רואה שגם את לא מנומסת.אבא שלך היה כזה טיפוס..
זה כנראה בגנים שלכם, משפחת וויליאמס." הוא אומר ואני מביטה בו במבט כועס.לעזאזל יש כלכך הרבה דברים שאני רוצה לשאול כרגע.אך מאיפה מתחילים?
"איך אתה מכיר את אבא שלי?"אני שואלת את השאלה שרציתי לשאול יותר מכל.
"אבא שלך בן זונה לא קטן" הוא מגחך ואני נושמת עמוק, אני מבינה שאני לא אקבל את התשובות שלי ומחליטה להניח לעניין.כרגע אני רק רוצה לצאת מכאן.
"כדאי שתנוחי, בקרוב נביא לך ארוחה" הוא אומר ולראשונה מאז שהתעוררתי במקום המחריד הזה אני שמה לב לכך שידיי קשורות לכיסא שישבתי עליו.
"ואיך אני יאכל?עם הרגליים?" אני שואלת והוא מרים גבה.
"את לא במקום של להתחצף אליי, חמודה" הוא אומר ואני נאנחת.
"לעזאזל..למה אני כאן?" אני שואלת בייאוש.
"את כאן כדי שנבהיר כמה דברים ואז נוכל לחסל אותך בראש שקט" הוא אומר והתבוננתי בו המומה.
למה הם רוצים לחסל אותי?
אני בסך הכל חיפשתי את אבא שלי..אני רוצה הביתה.
"כדאי שתנוחי וויליאמס, בקרוב נטוס לוושינגטון ומחכה לך טיסה ארוכה" הגבר אומר ואני מרגישה את ליבי דוהר.
אף פעם לא דמיינתי איך זה מרגיש להיות חטופה, לעבור את החוויה הזאת שמובילה אותך אל הלא נודע.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא מתרגשת מהדבר ואני מוטרדת מכך.
אני אמורה לבכות ולהתייסר, אך אין בי שום רגש שמפעיל אותי לעשות כך.
אני חושבת שבאיזשהו מקום ציפיתי לכך, אבא שלי כנראה התעסק עם עבריינים.
הרשימות עם המבוקשים הסגירו על כך, אך למרות זאת משהו בי אמר שאולי הוא לא שיקר לנו במהלך כל חיינו.
ניסיתי להדחיק את העובדה שאבא שלי מעולם לא סיפר לנו על העבודה האמיתית שלו.אני עדיין לא מבינה כלכך מהי, אך לפי החטיפה הזו והשתלשלות הדברים בזמן האחרון, אני מבינה שהעסק מסוכן.
אולי הוא רק רצה להגן עלינו.
אני רואה את הגבר מתחיל ללכת מהאזור שבו אני נמצאת לכיוון הדלת שהחדר, אני מנסה להזיז את ידיי אך ללא כל הצלחה.
"חבל, את לא רוצה שהידיים שלך יכאבו" הוא אומר בקולו העמוק והצרוד.
אני מופתעת מכך שהוא מודע לכל דבר שמתרחש.אני נאנחת ומוותרת.
"איך קוראים לך?" אני מעזה לשאול
הוא מסתובב אליי ואומר לי את שמו.אני קופאת במקומי והוא מסתובב חזרה ויוצא מהחדר.
הדבר היחיד שהדהד באוזניי באותו רגע היה "תומס ג'ון".
