"את מוכנה?" בנג'מין שואל
ליבי נעצר, הידיעה שאנחנו הולכים לברוח מכאן נותנת לי אדרנלין בלתי מוסבר.
אני מהנהנת והוא מחייך, מתקרב אליי ונושק לשפתיי.
"סקיילר, תשמרי על עצמך." הוא אומר לאחר שהתנתקנו ומניח על ידי אקדח.
"רק כשאת מרגישה שאת חייבת" הוא אומר ונשמתי נעצרה, אני אוחזת באקדח ומביטה בעיניו של בנג'מין, הם שידרו לי רוגע ובטחון.
"את תהיי בסדר.לא סתם התאמנו שבוע שלם סקיילר.
תהיי מרוכזת, זה חייב להיות מהיר." הוא מזכיר את הנהלים לגבי הבריחה הקטנה שלנו, הנהלים שחזרנו עליהם במשך השבוע האחרון.
כל מה שחשבתי עליו הוא שאני עומדת לחזור הביתה.
כשבנג'מין הודיע לי שהוא השיג אקדחים לא יכולתי שלא להיות המומה.גאה בעיקר.
כל השבוע הוא אימן אותי, לימד אותי את כל הטכניקות שהוא יודע.
וכך בחשאי, התאמנו בלי סוף לכל מקרה שיהיה.
ביום היינו ישנים, ובלילה היינו מתאמנים.ידענו שזה הזמן היחיד שיש לנו.
תומס ג'ון לא הניח לנו, הגוף שלי כבר יודע להכיל כל דבר שאנשיו ביצעו בו.במבט לאחור אני חושבת שהפגישה שלי עם תומס ג'ון הועילה לי באיזשהו אופן.הפכתי לאישה עצמאית, אישה חזקה, הוא העמיד אותי בכל המבחנים האפשריים ועברתי אותם בהצלחה.
למדתי להילחם, להתמודד עם כל פחד שמנסה למוטט אותי.למדתי שלא הכל בחיים מושג בקלות, צריך לעבוד קשה על הדברים שרוצים.
הדבר שאני רוצה יותר מכל הוא לראות את אבא שלי.
המסע הזה לקח אותי לכלכך הרבה מקומות, כלכך הרבה רגעים שאי אפשר להחזיר.
אני מרגישה נשית יותר, אני גאה בצלקות שלי, הן מסמלות את המסע שעברתי.בזכותן אני כאן;ולא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר.
"בנג'מין" אני פוצחת את פי ונאנחת.
"אתה מאמין באלוהים?"
הוא מביט בי בפליאה וחושב לרגע, אני מביטה בו בציפיה והוא פותח את פיו.
"כן, למה את שואלת?" הוא שואל לא מבין.
"אתה חושב שאנחנו נלך לגן עדן?" אני שואלת ברצינות גמורה
"ובכן, גן עדן מיועד לאנשים טובים.את מרגישה שאת מספיק טובה כדי להגיע לשם?" הוא שואל ואני חושבת לרגע, האם אני מספיק טובה?
"ברוב המקרים, כן" אני עונה בכנות והוא מחייך מעט
"אם כך, מקומך מובטח"
*****
השקט שורף אותי מבפנים.לא היה ניתן לשמוע אפילו את צעדיי.אני הולכת באיטיות כשהאקדח דרוך ומוכן לפעולה, אני מביטה בשעוני ורואה כי השעה 6.בדיוק השעה שבה תומס ואנשיו מתאספים בחדר שלו ואוכלים את ארוחת הערב שלהם תוך כדי שתומס נותן להם תדרוך קצרצר על הפעולה הבאה.
אני חייבת לפעול בזריזות ובמקצוענות.
אני מביטה בשומר שעומד במסדרון שבו החדר של תומס נמצא.השומר שבנג'מין הזהיר אותי מפניו.
הוא מבחין בי ולפני שמספיק להוציא את האקדח שלו אני מכוונת עליו את האקדח שלי.
הוא מביט בי בפליאה ומרים את ידיו למעלה באיטיות.
"אני עכשיו מתכוונת לעבור, אני לא רוצה שום דרמות." אני מיידעת אותו והוא מהנהן בקצרה, אני מתחילה ללכת בזריזות בעודי מכוונת עליו את האקדח ולא מורידה ממנו את העיניים, וכשהייתי קרובה אליו מספיק נתנתי לו את המכה שהפילה אותו על הרצפה והשאירה אותו חסר הכרה.
מי אמר שהוא ישמור על שתיקה לאחר שאני אעבור?
אני ממשיכה ללכת, דרוכה במטרה שלי.אני יודעת שאיני אמורה להרעיש כך שאני משתדלת בכל כוחותיי לא לעשות זאת.
מטרה נוספת עומדת מולי, שומר נוסף שאותו בנג'מין אפילו לא הזכיר.
אני עומדת מולו בעודי מכוונת אליו את האקדח, הוא ממהר להניח את האקדח שלו על הרצפה ולהרים את ידיו.
"בבקשה, יש לי ילדים בבית" הוא אומר ואני כמעט מגחכת לנוכח העובדה כי הוא פחדן אמיתי.איך תומס גייס אנשים כאלה?
אני מבינה כעת מדוע בנג'מין לא טרח לדבר עליו, הוא נמושה.
אני מרימה את האקדח שלו באיטיות ומשאירה את עיניי על עיניו.
"תוביל אותי ליציאה" אני חושבת על טקטיקה שימושית יותר והוא מהנהן במהירות מופרזת, אני מניחה את אקדחי על גבו והוא מתחיל ללכת כשאני אחריו.
"תן לי את מכשיר הקשר שלך" אני מצווה עליו והוא מוציא אותו מכיס מכנסיו, אני מניחה שבדקה זו בנג'מין הצליח לעבור את שני השומרים שהיו ממונים עליו.
אני מניחה את מכשיר הקשר בכיסי וממשיכה ללכת, מחכה לסימן מבנג'מין.
"בהמשך המסדרון צריך לקחת שמאלה, יש שם שני שומרים" הוא מודיע
אנחנו ממשיכים ללכת כשאקדחי מונח על גבו, וכאשר אנו פונים שמאלה אני מביטה בשני השומרים שהוא הזכיר.
אני מצמידה את אקדחי לראשו ואת האקדח השני אני מכוונת לכיוון אותם שומרים, השומר שאני מחזיקה מביט בהם בחוסר אונים והם נראים אבודים לגמרי.
"תנו לי לעבור ואף אחד לא ייפגע." אני אומרת והם מסתכלים אחד על השני.
לפני שהבנתי את המתרחש אני שומעת קול יריה מחרישת אוזניים, בנג'מין.
