"תתעוררי.אני מתחנן."אני שומעת את קולו של האהוב שלי, ליבי נשבר למשמע קולו.
"בבקשה סקיילר..אני צריך אותך איתי.תפקחי את העיניים היפות שלך."הוא לוחש.
אני מנסה בכל כוחי לפקוח את עיניי, גופי בוער.שורף.
כעת אני מרגישה את הכאב.והכאב בלתי נסבל.
אני מרגישה כאב חד בין רגליי, וכשאני נזכרת מדוע-אני רק רוצה להתייפח בבכי.
גופי המזוהם כואב, כאב שלא חוויתי בעבר.גם לא כאשר גופי נשרף באש.
הצלקות שורפות ונותנות לי תחושה שאני עולה באש כרגע, התחושה נוראית.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, מכריחה אותן להיפתח בשביל הגבר שלי.הוא זקוק לי לא יותר משאני זקוקה לו.
אני מביטה באל בהתגלמותו.הוא נראה כמו מלאך שנשלח רק בשבילי.
אני מביטה בעיניו הירוקות שסוחפות אותי אליהן בכל מבט.אני מביטה בזיפים שגדלו מעט על פניו ואני מביטה בשיערו הפרוע.
"הו יקירה, התעוררת" הוא מחבק אותי ואני פולטת צווחה של כאב.
הוא מתנתק ממני במהירות ומביט בי, כשאני מחמיצה את פניי.
"אני כלכך מצטער" הוא לוחש
לא הייתי צריכה יותר מידי רמזים על מנת להבין על מה הוא מדבר.
הייתי מרגישה אותו הדבר אם הייתי במצב שלו אתמול.
הוא היה מיואש, מיוסר.להביט בהתעללות שמעבירים את בת הזוג שלך ולדעת שאין ביכולתך לעשות דבר זאת בהחלט תחושה נוראית.
וכעת, הוא זקוק לי.הוא זקוק שאומר לו שהוא לא אשם; שהוא לא היה יכול לעשות שום דבר שישנה את המצב.
כעת אני אמורה לתמוך בו.להראות לו את אהבתי.כי כפי שהוא נראה-הוא זקוק לי יותר מאי פעם.
אני מרימה את ידי הרועדת אל פניו, מחליקה אותה על הזיפים שלו באיטיות.
"אני אוהבת אותך" קולי חלש ורועד, גרוני יבש וכואב.כמה זמן לא הייתי בהכרה?
"אני כלכך מצטער סקיילר" הוא אומר ומניח את ידו על פניו, אני מביטה בדמעות שנוחתות על הרצפה מפניו וליבי נשבר.
"בנג'מין" אני אומרת בקולי הצרוד, מכריחה אותו להביט בי.
הוא מרים את מבטו אליי ואני מנגבת את דמעותיו, לא רוצה לראות את אהובי נשבר.
"אני אוהבת אותך" אני לוחשת שנית, יודעת שהוא זקוק לאהבה שלי.
אני מכריחה את גופי להתרומם למצב של ישיבה, אני נאחזת בידו ועוברת ממצב שכיבה לישיבה.
הוא רוכן אליי ונושק לשפתיי, שפתיו החמימות משכיחות כל כאב בגופי ואני נאנחת בתוך שפתיו.
הוא מתנתק ממני באיטיות ומצמיד את מצחו עם מצחי, הוא נושם עמוק ומלטף את הלחי שלי.
"כמה זמן לא הייתי בהכרה?"אני שואלת
הוא נאנח והתבונן בעיניי, מעביר את אגודלו על שפתיי.
"3 ימים" הוא עונה ונשמתי נעתקת.3 ימים?
3 ימים שלמים?איך זה ייתכן?
"העיקר שאת בסדר עכשיו.בזמן שהיית מחוסרת הכרה טיפלתי בך..זה יכאב לך מעט אך אני מניח שהכאב יעבור ביומיים הקרובים.." הוא ממלמל ואני לא יכולה שלא להרגיש מובכת.
"מה עם תומס?" אני שואלת
"הוא עדיין חושב שאנחנו יודעים איפה אבא שלך..אני כבר לא יודע מה לעשות"
בנג'מין היה נראה אובד עצות.ובכן, כך גם אני.
תומס ג'ון לא מאמין לנו.הוא חושב שאנחנו מודעים למקום המסתור של אבי.
הלוואי והיינו יודעים, זה היה מקל על כולנו.
איני יודעת כמה זמן אני נמצאת כאן, אני מניחה שמספר שבועות.הזמן כבר נעלם במקום הזה.
בנג'מין נמצא כאן איתי קרוב לשבוע.שבוע שלם שאני לא לבד.שהקירות האפורים לא סוגרים עליי.שאני לא מרגישה חנוקה.
האמת שאני רק רוצה לסיים את זה.רק רוצה להגיע הביתה ולחבק את אמא שלי.להתחנן שתבין אותי, שתסלח לי.
"מה עושים עכשיו?" אני שואלת בחוסר אונים, נמאס לי מהמקום הזה.
"בורחים מכאן" הוא לוחש
אני מתרחקת ממנו מעט ומתבוננת בו מופתעת, האם יש דרך לצאת מהמקום הזה?
