התקדמתי למיקרופון בעוד שברכיי רועדות ללא מעצור.
בלעתי רוק בכבדות והסתכלתי על הוריי שיושבים מולי ומחייכים אליי.
נשמתי עמוק והתחלתי לנאום את נאום הסיום שלי,מסתכלת על אימי ורואה דמעות זולגות מעיניה.
אני צופה באבא שלי מוציא את הפלאפון שלו מכיסו,מסתכל על המסך ומרים את מבטו לכיווני.
הוא קם מכיסאו,הולך לצד ועונה לשיחתו.
הוא התבונן בי שניות ארוכות,צפה בי במבט מרחם.
הוא ניתק את השיחה והלך,עזב את המקום.
נעמדתי קפואה,מסתכלת על אמא שלי מבולבלת מעט.
אמא שלי החלה למחוא כפיים,כשכולם מוחאים אחרייה ואני יורדת מהבמה.
*****
הימים שהגיעו לאחר מכאן היו הנוראיים ביותר,אבא לא חזר הביתה יותר.
אני הייתי סבורה שאבא שלי עזב אותנו לטובת אישה אחרת,אמא שלי לא הביעה את דעתה בעניין מעולם.
השנים עוברות וכך גם התקווה שיחזור דועכת.
הייתי נחושה בדעתי,הוא נטש אותנו.זה היה נשמע מטורף אבל זה היה הכי הגיוני באותה התקופה.
החלטתי להפסיק להתענות,לעשות מעשה.יצאתי לחפש אותו,לבקש הסברים,ולהבין.בעיקר להבין.
אם ידעתי שזה ייגמר ככה,אולי הייתי פועלת קצת אחרת.
