תודה ל Ts_larry שנתנה לי את כל המוטיבציה והאומץ להעלות את הספר הזה; שמרגיש לי אישי יותר, מן מקום בטוח שלי. להעלות את זה הרגיש קצת חודרני. אבל אני מקווה שתצליחו למצוא את החיבור מהמילים.
ותודה גם ל larry_is_better_28 שהעלתה בעצמה ספר וואנשוטים היום - מדהים! לכו לקרוא אותו. והזכירה לי את הספר הזה ששוכב לי בדרפאט כבר הרבה מידי זמן.
כְחול צבע את השמיים, באופן כמעט שקפקף לחלוטין, כְחול שהארי ידע שעומד להתמוסס לתוך צבעי הלילה הכהים ממש בעוד זמן מה. כְחול שהוא חיכה שיעלם, רק בכדי שהוא יוכל לצלול לתוך הלילה השליו והשקט; הזמן היחיד בו הוא מצליח להרגיש את החיות. זמן בו הוא יושב, אגודלו מפעמת את איזור החיות שבמפרק ידו. הזמן בו הוא מאזין לקול שעון העץ המטקטק בסלון החמים, (שעם כל עיצובו המדויק לצרכיו של הארי, וחיבתו הרבה לחפצים קטנים וישנים. לא הצליח לחמם אותו. היה לו כל כך קר. תמיד. תמיד שנוצר לפני תקופה, אבל הוא עדיין תמיד.) או לצליל הגלים המתנפצים היישר לחול הגס, גס כמעט כמוהו. גס כמעט כמו העולם.
גלים.
הם תמיד העבירו בו תחושות שלווה שהוא לא יכל לתאר במילים. נסכו בו מן...תקווה. הם מתערמים, עם כל כוחם ועוצמתם, גדלים וגדלים; גאים שכאלו. הם מתנפצים לתוך החול, עם כל גודלם, אך הם לא מפסיקים, למרות גאותם, לאחר ההתנפצות הם ממשיכים לטפס עוד כמה סנטימטרים על החוף, להתקדם הרבה ככל האפשר.
הארי רצה להיות גל.
הוא רצה לשוטט במחוזות טבע, בערים, ובכפרים, ובעירות, כל מקום אליו האוקיינוס שיהיה מקום מגוריו יוכל להגיע.
פתטי.
רוח...
הארי אהב להאזין לרוח בלילות שלו - אולי הוא יוכל להיות רוח, הוא יוכל לטפס ולהסחב - לא להיות האחד שיעשה את זה עבור עצמו. כן...רוח, זה טוב. הוא רוצה להיות רוח.
עלה יבש נסטר לתוך פניו של הארי, קוטע אותו מהליכתו האדישה ומחשבותיו העבות.
לא.
הוא לא רוצה להיות רוח. הוא לא רוצה לחרב, להרוס. הוא מכיר רוחות, הוא מכיר את ההרס שהן מותירות בכל פינה. את ההרס שהן מותירות בו.
הלילה החל לרדת, גווני האש הכתומים החלו צובעים את הכְחול השקפקף, משתלבים עם גווני שְחור באופן כמעט ממכר.
"מה הבעיות שלך?" הארי הרגיש דמות נתקלת בו ממאחוריו. הוא לא טרח להוריד את מבטו, השמיים יפים יותר מהאנשים הרעים ברחובות. "פאקינג פריק." הוא שמע את הקול מטשטש יחד עם פסיעות ממהרות.