רעש.
הכל רועש, בכל מקום, כל תאורה, כל מילה, כל מבט. הכל כל כך רועש. הכל צורח ומחריש, זה כואב. וגורם להארי לרצות להכנס לכוך הדמיוני שיצר לעצמו. "הארי!"
הוא מחייך, שולח עיקול שפתיים מעוקם לדמות שמולו. כואב מידי לדבר. הוא מהנהן. להנהן זה יספיק. זה תמיד יספיק.
חיבוק נעטף סביבו, זה כואב. אלפי מחטים כאילו מדקרות את גופו, הוא רוצה להתלש מתוך המגע השורף. שיעלם, שילך, שיעזוב.
מילים נהדפות כלפי עור צווארו. זה קורע את עור התוף באוזניו, "איך אתה, מייט?"
הוא מהנהן. גופו כאילו מתכנס לתוך עצמו, כמו נוזל קפוא שהשמש מטיפה לשלולית שקופה, עכורה, מלוכלכת.
"עכשיו מילים." הוא מגכך. הארי לא. דבר מפה לא מצחיק.
"אני בסדר, נייל." זה שרף יותר מהנוזל השקוף שהוא מורגל לשרוף איתו את גרונו. יותר מהעשן שצורב את גרונו כהרגל מרגיע ומטונף.
"יופי! דאגנו אחי, שתדע. ליאם הימר שבטח הסתתרת בדירה. חשבתי אני שטסת האמת, אני מכיר אותך, טוב חשבתי לפחות - לא טסת נכון? או שכן? לא יודע."
"יפן."
נייל נראה מופתע, מבטו התכווץ, אבל הוא הניף בידו, מחייך. "ידעתי שאני מכיר אותך. ליאם האדיוט הזה, מה תעשה בבית בלי לצאת במשך שלושה חודשים? אדיוט." מילים, הן המשיכו להשפך. לחנוק ולעטוף את גרונו של הארי כנחש ארסי הנכרח סביב צווארו, שיניו מתהדקות לעור, באיטיות מזרימות את טיפות הארס אליו. אלו שימוטטו אותו בתחושה מערפלת.
נייל המשיך לדבר. "זה טוב. אתה יודע? להתנתק קצת, במיוחד אחרי הכל. כל מה שקרה, זאין התנתק גם, הוא שבור, אתה יודע? הוא יצא זין גמור בכל מה שקרה. לא דיברתי איתו הארי, לא מגיע לו. אבל הוא שבור."
בולשיט. הכל בולשיט. המילים נערמות במוחו, המילים השגויות. דבר מזה לא נכון. זה שקר., הכל שקרים.
ציפורניו של הארי חודרות באיטיות לעור פרק ידו. הוא מנסה להוציא את הארס מעורקיו, הוא שורף מידי, זה לא שליו כמו שהבטיחו לו.
"הארי אתה נראה חיוור. שתית משהו?"
חיוך. הנהון. הכל עצוב.
"יופי. אל תאבד את עצמך. הכל בסדר, נכון? דברים קורים הארי, אתה חזק. זה לא מה שישבור אותך."
הוא קבע. והארי לא יכל לצעוק את מה שמוחו צווח. שום דבר לא בסדר! הוא לא בסדר!
אבל הם כבר קבעו. הוא בסדר. אז הוא מחייך.
"קעקוע חדש? זה די אדיר, מייט. עוגן...מגניב."
מגע. נייל המשיך לגעת בקעקוע על זרועו. הארס לא הראה סימני רצון לעזיבה של גופו של הארי, נייל היה ממש מולו והארס עדיין בחר בו.