T.W
פגיעה עצמית;
היום שמעתי שיר שהזכיר לי אותך.
והוא היה הדבר הכי קרוב אליך שקיבלתי בתקופה האחרונה. זה הרגיש מעט כמו לחזור למיטה מוכרת אחרי חופשה ארוכה, החמימות התפשטה בעורקיי וכל שרציתי היה לנוח בין צלילי הנגינה המוכרת. כל שרציתי היה לגנוב ענן, או פיסה ממנו, לשמי היום לא יחסר מהם, ולנוח עליו עם צלילי השיר.
היום חזרתי מאותו יום עמוס, עם ראש סחרחר ממחשבות, וכל שרציתי היה לדבר איתך. אז דיברתי עם הקירות, גם בהן יש משהו שמזכיר אותך. יש את הכתם ההוא בצד שמאל של קיר הסלון הגדול, שנותר שם מאותה מלחמת אוכל שעשינו, לא ניקיתי אותו. הוא משאיר אותך כאן.
היום אכלתי את הארוחה שאתה נהגת להכין, והיה לה את הטעם שלך. והקאתי, לבסוף, כי לגופי כנראה היה נמאס להכיל פיסות זכרונות שבורות שלך.
ציירתי היום, אתה יודע? אתה כנראה היית שמח. אני יודע שהיית. אני הרגשתי את היד שלך מובילה את שלי בשבילי צבע ציבעוניים. לא אהבתי אותם, אז עברתי עליהם בשחור בעצמי. ואז הוספתי אותך, בפינת הדף; את השמש.
היום, אחרי שצבעתי, שרף לי אותו המקום בלב. אז שרפתי את הגרון, כי זה קיים וקצת פחות כואב. וזה הורג אותי באיטיות, זה מה שכולנו עושים הרי, לא?
היום נמאס היה לי לחשוב על החיוך שלך, אז החרבתי אותו. ואז בכית, ובכיתי אני עצמי, כי אסור לעיניים שלך לבכות, מלאך. ושנאתי את עצמי, אסור להרוס מלאכים.
היום אותה הפינה בחדר השירותים קראה לי שוב. היום נכנעתי, היום לא הייתי אמיץ. אני מצטער, אני מקווה שעדיין תאהב אותי, אהבה היא לא רק לאמיצים, מלאך, אני אוהב אותך, אני לא אמיץ.
היום אחזתי באותו הלהב הקריר שהפך לחם מהאחיזה המיוזעת והמתלבטת, מתלכלך מכתמי דמעות הייאוש העצמי. הרצון להשחית על פיסת עור קיימת קפץ שוב, הרצון לשרוף בשרטוטי הדם את הצלקות שהעולם החליט שמגיע לי לקבל.
היום, הנשמה שלי צרחה, מנסה להשתחרר מהכליאה העצמית דרך חתכי העור, לקבל את טיפת החופש שמשתוקקת לה. להרגיש משהו, משהו שונה, אחר, אולי אפילו מעניש.
אבל אין בזה חופש, לא אפילו מעט. זה הרצון הכל כך עז להרוויח משהו מתוך דבר; ולקבל ההפך בדיוק. זה נעים, אולי, תלוי את מי תשאל; אני אהבתי את זה, בהתחלה. והטירוף הזה נדמה היחיד שייגן על שפיותי. לא תשנא אותי על כך שהשגעון האחד להציל אותי? אל תכעס. מהר מאוד, מצאתי את עצמי קורס ללא אפשרות מעצור בקלידסקופ הסחרור השחור הזה.
התמכרות.
זו מילה שאני לא אוהב, אם תשאל אותי. היא זולה, העולם הפך אותה לזול. היא כה לא מתקבלת או מובנת, מלאת סטריאוטיפים מוגדרים מראשית ימי בראשית. אבל זה מצבי, ואם הייתי יכול, הייתי בוחר כותרת אחר ל'מצב' שאני. הא. מצב. אני מצב, מלאך. אבל אני לא יכול. כמו הרבה דברים אחרים. כמו שאני לא יכול פשוט להפסיק. כמו שאני לא יכול פשוט להסביר. כי זה חולני, ואני יודע. האהבה שלי לצפייה בטיפות הארגמן זולגות באיטיות על רצפת החדר הבוהקת, השריפה שממלאת את גופי ומעבירה בו צמרמורות תחושות. פשוט תחושות. להרגיש, באמת הצלחתי להרגיש. אבל שוב, מהר מאוד זה הפך למתיש. זה מהר מאוד, הפך להתמכרות. אני לא רוצה זאת יותר, וכשהבנתי זאת, היה מאוחר מידי, מצאתי את זה כדרך היחידה של גופי להרגע, להשתחרר. ומהר מאוד דברים הפכו לגרועים אפילו יותר, ולמה? כי הרגשתי נורמלי; בזמן שלא הייתי. מהר מאוד, זה הפך לבסדר, הכל הפך לבסדר. וזה כבר לא כאב יותר, לא רק פגיעת הסכין בעור, אלא המחשבה על כך, על כמה חולני אני, כבר לא כאבה, אלא הפכה לשליווה כל כך. כי, כולם מכורים למשהו שמרחיק את הכאב מהם, וזו הדרך שלי. וזה לא נורא כמו שהמצב מתיימר להיות.
היום צפיתי בדמעה זולגת ומתערבבת כמו שמי הגלקסיה עם הנוזל הסמיך. וחשבתי עליך. אני תמיד חושב עליך.
היום המשכתי לחרוט אלפי תזכורות אליך על עורי.
ואולי בעצם אחרוט את שמך, כדי שתשאר עלי תמיד, שלעולם לא אשכח.
