פעם אהבתי כחול.
פעם אהבתי הרבה דברים, אבל יותר מהכל אהבתי כחול. אם תשאלו למה, כנראה אחייך, ואומר שזהו צבע הים, והדבר השני האהוב עלי אחרי כחול הוא הים. ולכן אני אוהב כחול. אם תהיו חכמים מספיק, תשאלו שאלה הגיונית 'אם כחול הוא הצבע האהוב עליך בגלל הים, למה אתה לא פשוט אוהב את הים.' אני לא אענה לכם. כי אני לא יודע. אבל אני כן יודע, והיום, מצב הרוח שלי יתן לי לספר לכם.
לואי היה כחול. הוא היה התגלמות הכחול בעולם. לא, לא בגלל עיני האוקיינוס הממכרות שלו. גם לא בגלל הפוטר הכחול שהיה אובססיבי אליו. הוא אהב אותי אהבה כחולה, אם תשאלו מה היא אהבה כחולה, גם לזה אענה לכם. אהבה כחולה, היא הצד השליו באהבה, היא פיסת ההגיון, בעולם מטורף. אהבה משוגעת היא לא עבורי. היא גם לא עבור לואי, לכן הוא אהב אותי עם כל צורות השלווה הקיימות.
לואי פעם אמר לי שהוא שונא סרטי רומנטיקה. אז לקחתי אותו לקולנוע, לראות סרט רומנטי. הוא לא אהב אותו, הוא לא אהב אותם. הם היו גסים. לואי נישק אותי מיד אחריו, הוא נישק אותי בסחיפה אל תוך עולם השלווה שלנו, אל תוך השקט הלא נגמר של אהבתו. ופתאום, גם אני לא אהבתי סרטי רומנטיקה.
היינו בים, באחד הימים, לואי אהב את הים, כמעט כמוני. לואי תמיד אמר שאני כמו הים, לואי אף פעם לא שיקר, אז האמנתי לו. אני לא אוהב לא להבין. אז שאלתי אותו, והוא חייך, ונישק אותי. ושאל למה הוא הים עבורי, לא אמרתי לו את זה מעולם. אבל מעולם לא אמרתי שזה לא בדיוק מה שהרגשתי. אז הסברתי לו, הסברתי לו, שלאהוב אותו, לפעמים מרגיש כמו להלחם נגד הגלים; לפעמים צריך להפנות גב אליהם, בכדי שהם יהיו קצת פחות סוחפים. אמרתי לו, שלפעמים, לאחוז בו, מרגיש קצת כמו אוויר הים הטהור והנקי, הוא שם. אבל הוא לא. לואי שתק, כי הוא הבין. אבל זה לא היה הכל. המשכתי להסביר, שלשקוע לתוך אהבתו מרגיש קצת כמו לטבוע, הכל הופך שקט רגוע ושליו מידי. הכאב כבר לא קיים, ורק צורך הנשימות הוא האחד שמורגש, אמרתי לו, שלאהוב אותו לעיתים מרגיש מפעים נשימה. אז לואי נישק אותי, ולקח כל נשימה שעוד נשארה אי שם בריאותי המושחתות.
לואי הביא לי פרח, באחד הימים, הוא היה אדום, ולא אהבתי אדום. אז אמרתי לו, והוא חייך, ונישק אותי. ואמר שהוא יודע, ולכן הוא הביא לי בדיוק אותו. לואי לא אוהב דברים יפים, אבל הוא אוהב אותי. אז שאלתי אותו, למה הוא אוהב אותי אם הוא חושב שאני לא יפה? וזו שאלה לא חכמה. כי הוא לא אוהב דברים יפים. אבל לא ידעתי איך לשאול אותו אחרת, ולואי תמיד מבין אותי. אז הוא הבין אותי גם הפעם. לואי אמר, שאני לא יפה, הוא אמר שאני אוסף כל דבר יפה שקיים בעולם, שנאסף לאגודה אחת. הוא התחיל ואמר, שהשיער שלי, נראה מעט כמו צמרות העצים בסתיו, ועורי, דומה לשלג שמכסה את העולם בקרירות ממכרת. הוא המשיך ואמר, שהעיניים שלי, הן כמו זוג הקריסטלים היקרים ביותר בעולם, הבלתי מושגים. ואז שפתי, הוא אמר ששפתי הן כמו זוג עלי כותרת של הפרח הרך ביותר. לואי המשיך לדבר במשך כל הלילה, הוא עבר בקפידה על כל חלק בי. אני חושב שנרדמתי לבסוף...
לואי כעס, באחד מן הימים, פחדתי, אז ישבתי בפינת החדר. וחיכיתי שירגע. אבל אז הוא הגיע, והביט בי, וחייך, ונישק אותי. הוא היה עצוב הפעם הזו. לואי לא הבין למה פחדתי, אז הסברתי לו. אמרתי לו, שהכחול נעלם ממנו לחלוטין כשהוא כועס. לא, לא הכחול שבעיניו שנעלם מאישוניו המורחבים, הכחול שהוא. לואי חייך חיוך עצוב, והבין. לואי תמיד מבין אותי.
בכיתי, באחד מן הימים, הייתי עצוב. לואי תמיד שתק כשהייתי עצוב, הוא שתק הרבה, בעצם. אבל גם ובעיקר כשהייתי עצוב. לואי לא אהב שהייתי עצוב, הוא לקח מברשת וצבע, והחל לצבוע את קיר הסלון בגוון כחלחל. ואז כבר לא הייתי עצוב, אז לואי חייך, ונישק אותי. והתחיל לדבר, ואז נשבעתי לא להיות עצוב יותר ליד לואי. אני מניח שזו הסיבה שרק קיר אחד מארבעת קירות הסלון היה צבוע.
התלכלכתי, באחד מן הימים, כי צבעתי את שאר הקירות. והייתי עצוב. ולואי לא היה שם בכדי לשתוק.
אהבתי כחול.
ואולי בעצם, אהבתי את לואי.
