החלק השני של הוואנשוט האחרון נמצא בכתיבה!! הוא פשוט נמחק לי בטעות אז אני כותבת אותו שוב.
היה לי פעם את המקום הזה, המקום ההוא בין נשימות חטופות של חרדה עמוקה, לבין פיסת שקט בתוך סחרחורות טירוף מזדמנות שלא פוסקות מלהנחית עצמן עלי. הוא היה אותו מקום, בעל קורות עץ אכולות, שהיו לא יותר מפיסה דקיקה של עץ ישן. הרצפה, הייתה מלאה באותם איורי זמן וציון תקופות שאיירתי ממש בעצמי, הם לא היו יפים כל כך, ואולי עקומים, ומטושטשים. חלק היו עצובים אפילו, אבל חלקם היו שמחים, ושלוים. והם היו שלי. והתרפקתי עליהם באותם כל בריחות לאותו מקום.
אני תמיד יושב בו ומדבר ממש ממש בקול. את כל מה שאני רוצה לומר לכולם, אבל לעולם לא אומר. סתם בגלל. הכל שם שלי, ואני הכי אמיץ שם. הכי יפה, והכי חזק.
לפעמים, הנשימות שם, מרגישות כל כך לא הכרחיות, כאילו...זה סתם עוד פעולה גונבת זמן שתגמר באסון. אבל אני חייב לנשום, אז אני נושם. אולי בעצם אני לא חייב שם כלום...
אותו מקום, גם כשבחוץ הגשם סוער, ומפיל עימו כל דבר בנוי. שומר עלי, עוזר לי להשאר שפויה בין פיסות טירוף, שפוי בין דמות הטירוף שהפכתי אליה אני עצמי. לפעמים, יש שם אפילו מראה, על אותם הקירות השבריריים. והיא מראה לי את עצמי, אז, כשהיא עושה זאת. אני לא אוהב את המקום שלי. אני מפחד לראות את עצמי, הדמות ההיא שם, שמביטה ממש אל תוך עיני עם עיניה הירוקות והחודרות; גורמת לי לאותה חרדה עמוקה שגונבת את נשימתי, ומכניסה אותה היישר אל ראותי הבקושי עובדות, מכריחה אותן לעבד אותן.
אבל לפעמים אותו מקום מסייע לי בלראות את עצמי, האמיתי, לא את הדמות השבורה שאותה זכוכית מחוסמת בוחרת להציג למולי. הוא מסייע לי להשקיט את אותן צרחות שקר מלוכלך. ובגלל זה שם אני הכי יפה. אני מרגיש הכי יפה כשאני שם. זה כאילו, כל השקר נעלם פתאום, כל המסכות והחומות שרגילות לכסות אותי, נעלמות. זה רק אני שם, אני האמיתי, האני הקצת שבור, שנשימותיו מנסות לתפוס את עצמן.
הייתי קורא בית לאותו מקום, שם אני מרגיש הכי בטוח שאפשר. כאילו קירותיו הדקים כל כך של המקום יהיו אלה להגן עלי מכל טינופת העולם השחורה יותר מפחם.
הייתי קורא בית לאותו מקום, אבל עכשיו אני שוכב בבית הזיוף שלי, מרגיש געגוע יותר מכל תחושה אחרת. געגוע לאותו מקום אותו החשבתי בית, ועכשיו לא קיים.
הרסו את אותו בית העץ שלי, ואולי, אני הייתי האחד להרוס אותו.
אשמח לשמוע את דעתכם.ן:)
