בתמונה יש חלק אמיתי מהיומן שלי בכיתה ו, הוא די העלה בי את הרעיון של הוואנשוט הזה. הוא יביא גישה קצת אחרת לדעתי שעוד לא ראיתי לטראומות ילדות. כמובן שכל אדם חווה דברים אחרת אבל זו אחת מכל הדרכים בה אפשר לראות את זה.
מקווה שתהנו:)
זה לילה, הוא עוטף בשלווה חמימה של מיזוג מלאכותי את כחול העיניים הנמוך שעסוק היה כרגע בנסיונות להאחז בפיסות טובות מחייו. ידיו המגוידות מחפרות בין ערימות הדפים, בין אלו הלבנים כשלג לאלו שהצהיבו מהישיבה הדוממת במגירה הלחה.
הלופ הלא נגמר שחייו הפכו אליו שאב ממנו כל דבר מלבד הכלום. שביל שחור מחופה ציורי ילדות מודבקים בסלוטייפ שהרוח הרסה. צרחות הילד שהיה הובילו אותו למגירה שכל כך התרחק ממנה, מגירה שהכילה כל כך הרבה כאב טהור.
האדם שהפך אליו תיעב כל חלק בה, אבל שם בין כל הגסות והלכלוך נותר אותו ילד בעל עיני תכול בהירות כים שראו דבר מלבד טוב. אותו ילד שאהב בכל ליבו את ריח הים והיום התרחק מכל דבר שעלול להזכיר אותו. הילד שחייך אל כל דבר שניקרה לדרכו. סתם ככה.
זו התעללות עצמית, סדיזם עצמי מוחלט. האחיזה בדפים המתפוררים הרגישה כמו אחיזה באפר סיגריות לוהט, מישושו בין עור האצבעות הכאוב גם ככה. גופו חדל מלהקשיב לו ברגע שקם מישיבתו החמה בין מצעי מיטתו וצעד למגירה הנעולה, הוא רועד כרגע, ליבו רועד, כמו אותה תחושה עמוקה של קור שוטף בהתקפה של החרדה. אבל משהו בו מחבק אותו, משהו בו מודה לו. הוא יודע שזה אותו הילד שמעולם לא זכה להיות אחד, הילד שהעולם עשה כל דבר כדי להרוס מוקדם מידי. להרוס חזק מידי, כבר לא נותר דבר לתקן.
וברגע שהדף הראשון עלה מול עיניו, לופ החיים השחור הפך בהיר יותר, בהיר בצורה שעיוורה את עיניו. הציור התמים לכאורה של בית מוקף חומה שאז אדם לא הבין מה הייתה. הוא צבע אותה בכתום, היא הייתה אש. איך הם יכלו שלא לראות. הם אף פעם לא ראו אותו, אף אדם מעולם לא טרח להרים מבט את הילד המיוסר. הילד שבו חייך, ליטף את הדף, קירב אותו לעיניו הדומעות ואפו הדולף.
אז...
אז, כשכתום היה רק צבע, ולא היה אותה מגבת שליטפה עור גנוב. כשכתום לא היה האחד לבקר כל ציור של הילד שלא הבין את הקורה סביבו.
הוא חייב היה להמשיך, זה הפך קר מידי והחל לברוח מבין אצבעותיו. הוא המשיך לצעוד, באותו שביל ששינה את צבעיו מכהים לבהירים וההפך באותה מהירות בה נשם. הוא רכן, תמונה, חיוך מעוקל שפתיים לצד אישה שהאשמה לא הייתה קשורה אליה. היא יכלה להגן על הילד יותר, כמובן, אך היא הייתה עסוקה מידי בלשמור עליהם בחיים. וזה בסדר. הם בסדר.
זה היה אז, כשהוא החל להבין את ההולך סביבו, ופתיחת הדלת הפכה שקטה יותר ויותר מפעם לפעם, דילוג רגליים עדין על רצפה מטונפת, נסיון לעמעם את הרעשים כמה שיותר. שהאוזניים היו חולות מרעש. ואותה שנאה אליו החלה מתפתחת בתוכו, יחד עם שאר השדים שדבקו בו.
הוא נשרט באותן שריטות של כל מי שסבב אותו, אולי כי הוא היה טוב מידי. ואולי סתם כי הוא היה רכרוכי, ואולי, כי ככה עיצבו אותו, להתמודד, להכיל.
זה כבר כואב פחות, כי זה מוכר יותר. הכאב יותר מוכר, ועדיין מבקר בו לעיתים. יותר כואב לראות זמנים בהם הכאב לא היה דבר מלבד דמעות של שחקן במסך מרצד.
אבל הוא ממשיך, כי הוא מחפש את הטוב. זה העיניין, בלמחוק כל זכר מהילד שהיית. הכל נמחק, הכל חוץ מהזכרונות הכואבים. הם לעולם לא יחלימו, אז הוא נותר ללא כלום מלבד כאב.
וזה שם, אותה התמונה אפופת העשן יחד עם שחור השיער שלידו. פה הוא כבר התבגר, ולא סתם כי העולם דחף אותו לכך. אלא כי הוא פיזית, התבגר, הוא סירב לעשות זאת. משהו בכך הרגיש כל כך מפוספס, וחסר משמעות. מה הוא היה אם לא רוח שבורה שמנסה לסחוב ימים, איפה אותה ילדות מובטחת מלאת חיוכים ושמש.
אבל, זה קרה, העולם לא סלחני מידי. כנראה שאליו במיוחד.
וזה היה אז, כשמבט אל אימו היה ממוטט כל דבר בו, למרות ההרס הכבר קיים. העיניים החולות והמבט הנוגה. הוא היה נותן הכל, כל חלק שמח בו כדי לעורר אותה, להפיח בה טיפה מהחיות שלו עצמו אין.
אז כשרגעי השלווה היחידים מכל הצעקות והטירוף היו באותו חדר לח בעל ריח העובש הנידף מן הקירות, כשפסקול החיים היה לא יותר מהדי כאב וטיפטוף רך של טיפות דמעות של אותם עננים כעוסים ועצובים.
כשהתחושה היחידה מלבד הריקנות הייתה אוושת הרוח הקרירה תחת לחולצה העבה שאף פעם לא הייתה האחת להגן עליו מאותו קור חשוך מרפא.
והעשן היה האחד לערפל הדי ראיה מעורפלים גם ככה.
ושם זה נגמר, כל חייו הסתכמו בתוך אותם שלושה שלבים מסוכמים. זאת אומרת, יש במגירה עוד מאות דפים, ותמונות, יש שם כל-כך הרבה זכרונות, כאלו, שגם הילד הפנימי של לואי מתרחק מהם. זה מרגיש מעט כמו אש, ההתמכרות ללהביט בה, הרצון לגעת ופעולת ההתקרבות אליה, הכוויה והבריחה ממנה, החזרה השנייה הממכרת.
לואי הפך את אותה אש לאמיתית, מרפסת הדירה השוממת שלו הוארה בערפילי האש המעומעמת מעלת הפיח השחור, ופיסות חייו, הושלכו לשם באחת אחר חברתה.
אין שם כלום, דבר מלבד פצעים מגואלים בדם, צלקות שמתחדשות ללא היכולת להרפא.
האש פיצפצה בקול סרואליסטי, שהחזיר את הגבר, ספק נער, ספק ילד למציאות, ידיו אחזו בפיסות נייר מסוגיו השונים, ממוללות בין מגע אצבעותו פרקי חיים שלמים שהיו דבר מלבד טעות של גלגל הייקום. מקום זריקת הרוע בעולם.
הוא השליך אותו, את כל אותו רוע, האש ליככה בדפים ברעב, טורפת כל פיסת חיים שלואי תיעב.
הוא אף פעם לא אהב את הצבע הכתום.
