גורל של נבלים

פתח דבר

לפני אלף שנה.

הם מתקרבים.

אור הירח השתקף בשריונות השומרים, שגופותיהם היו פזורות מכל עבר.

הם לא השאירו אף אחד בחיים. לא נותר איש שיעצור אותם כעת, מלבדו.

במשך כמה שניות, הדממה הייתה עמוקה, נטולת חיים.

ואז הוא שמע צעד. ועוד צעד.

הוא ידע שהם מטפסים במעלה מדרגות השיש המבריקות, השחורות.

קולות התנשפות, אנחות של כאב.

הם הגיעו מכל כיוון.

הערפל התאבך סביבו, יוצר אשליות של צללים האורבים לו באפלה. המציאות והדמיון היו היינו הך כעת, והאחיזה בחרבו התהדקה בכל פעם שציפה שמשהו, או מישהו, יזנק לעברו בצווחת קרב.

הוא עצר את נשימתו והקשיב.

רוח נשבה סביבו לכמה רגעים בצליל מצמרר. אנחותיהם האחרונות של השומרים הנפולים סביבו גוועו, עד שלבסוף רק הדממה נשארה.

הוא עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה. הוא לא הגיע עד לכאן בשביל להיכנע.

הוא הולך להילחם. לא משנה מה.

לרגע, האוויר סביבו כאילו קפא.

הם הגיעו.

"הו, תראו מי כאן." הוא שמע צחוק רם והסתובב מיד. "שלום לך, הוד מעלתך."

גבר גבוה, לבוש שריון שחור, נעמד בראש גרם המדרגות המערבי תחת העמודים המטים לנפול. הוא השעין על כתפו כידון ארוך שהסתיים בלהב עשוי יהלום מבריק. מחצית מפניו היו מכוסות בדם.

"גֵ'יידַייט," אמר המלך וידו נשלחה אל חרבו.

"כל כך יפה מצדך לחכות לנו כאן בשקט, המלך סיירוס," אמר קול מלגלג משמאלו.

אישה עם צלקת על לחיה השמאלית, לבושה בשריון גם היא, נשענה על אחד העמודים. אצבעות ידה השמאלית היו סגורות בצורה משונה והן נטפו מדם, אבל בידה השנייה היא אחזה ביציבות בחרב ארוכה.

הוא ידע את שמה. "לַיירָה."

"היה מטופש מצדך לבוא לכאן לבדך הלילה," אמר קול רם מימינו.

גבר נוסף ניצב על רקע ההרים הצפוניים החשוכים, מותח חץ על מיתר הקשת שלו ומכוון אותו הישר אליו. חיוך קטן עלה על שפתיו. "אה, בעצם לא באת לכאן לבדך. כבר הספקתי לשכוח."

הָאנְטֵר.

לפתע הוא הרגיש משהו מאחוריו והסתובב. היא עמדה שם, סנטימטרים ספורים מפניו, שערה החום בהיר לוכד את קרניה הראשונות של השמש. דם זלג על לחייה, אבל היא הביטה בו בחיוך שלו וקר. "שלום, סַיירוּס."

היא חבטה בו לפני שהספיק לשלוף את חרבו. הוא הוטח לאחור וגבו פגע ברצפה הקשה.

"אוֹפֵלִיָה." גנח.

שני צללים נוספים התקרבו אליו, ועד מהרה הוא הוקם בכוח חזרה על רגליו. החרב שלו נחה במרחק מטר ממנו, בלתי ניתנת להשגה.

"זה נגמר, סיירוס," אמרה אופליה.

סיירוס הרגיש איך פיו מדמם מעוצמת המכה. הוא לא הסתכל לראות מי אוחזים בו. הוא כבר ידע.

"זה לא נגמר," אמר והביט במפלצת שעמדה מולו בחיוך של ניצחון. אסור שזה ייגמר ככה.

אופליה צחקה, ואז לפתה את סנטרו. המבט בעיניה נעשה אפל עם כל מילה שאמרה, כשכל משפט מרסק את ליבו יותר ויותר. "הנבחרים שתלית בהם את כל התקוות שלך מתים. החיילים ששלחת לכאן, בידיעה שאולי זהו יומם האחרון, מתים. בני המשפחה שלך..."

עיניו נפערו בחלחלה. שאגת קרב נפלטה מעומק חזהו בזמן שנאבק והצליח להיחלץ משוביו. הוא שלף פגיון שהיה חבוי בין קפלי גלימתו וזינק לעבר אופליה, שעיניה נפערו בהפתעה.

חץ ננעץ בזרועו והוא שאג בכאב והפיל את הפגיון. אופליה ושני האחרים זינקו עליו, אבל הוא התגלגל הצידה, שלף את החץ מזרועו והרים את חרבו.

"זה לא נגמר!" הכריז, ליבו גואה בחזהו בזמן שאדרנלין הקרב מציף אותו ומסלק ממנו את הספקות. "אני אשמיד אתכם. כל אחד ואחת מכם. ואם צריך, אתם תיפלו איתי!"

"אתה תיפול היום לבד!" הששה זינקו לעברו מכל כיוון.

סיירוס הניף את חרבו, ומבלי להישאר במקום אחד אפילו לרגע, הוא הדף מתקפה אחר מתקפה של אויביו. חרב פגשה בשלו בצליל מקרקש, כידון החמיץ אותו כחוט השערה, חץ נשבר לשניים על ידי חרבו...

הוא חייב להגיע אל לב הדרקון. לוח האבן העתיק שנח באמצע ההריסות, המקום שממנו כל הקסם הגיע, ניצב במרחק מטרים ספורים ממנו. אם יגיע אליו, עוד יהיה לו סיכוי.

הוא לא רצה לעשות את זה, אבל זה היה המוצא האחרון שלו.

אם מישהו השקיף מרחוק על מצודת הדרקון העתיקה באותו לילה, הוא יכול היה לראות ניצוץ של אור בוקע מתוכה לכמה שניות ונעלם.

ואז, האור חזר והמצודה הוצפה באור מסנוור שהלך והתפשט לכל עבר, מאיר את ההרים, את הטירה במרחק ואת הכפרים. הוא צבע את הממלכה בהבזק לבן.

והעולם השתנה לנצח.