Hug All Your Friends

אל הוגוורטס- פרק 1

01.09.1971
יום רביעי, שעה 10:45

ג'יימס

הגעתי לרציף ¾9 כשהוא כבר היה עמוס בהורים וילדים שנפרדים אחד מהשני לקראת שנת הלימודים החדשה.
אמא שלי חיבקה אותי ונשקה לראשי, אבא שלי חיבק אותי ואז תפך על שכמי, "קדימה בן, תעלה," אבי עודד אותי לעלות לרכבת, כי כנראה היה אפשר לראות כמה אני חושש. "יהיה בסדר ג'יימס, אני מבטיחה," הוסיפה אמי בחיוך, מחבקת אותי שוב ודוחפת אותי בעדינות קדימה.
הבטתי לאחור, אליהם, נופפתי להם לשלום, עולה סוף סוף לרכבת.
"אל תשכח לכתוב לנו מדי שבוע!" הזכירה אמא שלי, "תהיה נחמד, ותעשה קצת שטויות זה בסדר!" הוסיף אבא שלי, מנופף לי גם.
חייכתי אליהם ונופפתי שוב, "אני לא אשכח את זה!" אמרתי להם, שולח לאמי נשיקה באוויר ומסתובב שוב אל מסדרון הרכבת, מתחיל ללכת לאורכו, מחפש תא פנוי או אחד עם אנשים שנראים נחמדים.

באחד התאים ישב ילד עם שיער שחור שהיה מעט ארוך אבל מוחלק לאחור באיזשהו ג'ל, עיניו היו בהירות והוא דיבר בהתלהבות עם מישהו שמהזווית שלי לא היה אפשר לראות.
הוא נראה בשנה הראשונה גם, אז פתחתי את דלת התא ונעמדתי בכניסה כדי לא להפריע למעבר במסדרון.
"היי, אני יכול להצטרף אליכם?" שאלתי בביטחון, מביט בנער שחור השיער ואז בנער השני - ילד שמנמן ובלונדיני עם נמשים ועיניים מימיות.
"בטח! קוראים לי סיריוס בלק" אמר שחור השיער, שמסתבר שהשם שלו זה סיריוס, מושיט את ידו ללחיצה, חיוך על פניו. "אני ג'יימס, ג'יימס פוטר" עניתי בחיוך גם, לוחץ את ידו של סיריוס ומתיישב מולו, ליד הנער השני.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו, מעביר יד בשיערי המבולגן; "פי-פיטר פטיגרו" הוא ענה בגימגום ואני הנהנתי, "נעים להכיר אותך פיטר." עניתי לו.
"אתה גם שנה ראשונה כמוני וכמו פיט?" סיריוס בירר. "כן, אבל ההורים שלי סיפרו לי על הוגוורטס הרבה, הם הכירו שם.." עניתי, מגחך מעט כשאני נזכר כמה הם חפרו לי על הטירה.
"לאיזה בית אתם חושבים שתמוינו? אני בטוח אהיה בהפלפאף" פיטר שאל, מנסה לפתח שיחה כדי שלא יהיה שקט מוזר. "אני אהיה בגריפינדור." עניתי בגאווה, מחייך מאוזן לאוזן.
סיריוס שיחק באצבעותיו, נראה שהוא קצת חושש מעניין המיון. "כל המשפחה שלי התמיינו אל סלית'רין. דורות על גבי דורות של משפחות שמוינו לשם, אבל אני מקווה להתמיין לגריפינדור, אני שונא את המשפחה שלי." הוא אמר, מחייך מעט.
"שונא את המשפחה שלך? א-איך אפשר? בטוח שאתה אוהב בהם משהו" אמרתי, לא מצליח להבין איך אפשר לא לאהוב את המשפחה שלך?
בלק לא הרגיש בנוח עם ההחלטה ש"אין מצב שהוא שונא אותם", אבל הוא ענה לי בעדינות כאילו הוא מדבר אל ילד שלא מבין כלום, וזה קצת הציק לי.
"לא לכולם יש משפחות מושלמות פוטר, אני לא אוהב שום דבר במשפחה שלי חוץ משני אנשים. זהו." הוא אמר.
הרגשתי רע עם מה שאמרתי, אבל החלטתי לשתוק פשוט, אני לא רוצה להרוס את הסיכוי שלי להכיר חברים.
הנסיעה המשיכה, דיברנו הרבה ולאט לאט הכרתי את פיטר וסיריוס טוב יותר, זה הרגיש שנהיה חברים ממש טובים.
סיריוס סיפר שיש לו עוד אח שקטן ממנו בשנה, ושהוא מרגיש רע שהוא נטש אותו אבל הוא כל-כך מתרגש לעזוב את ההורים שלו.
פיטר סיפר שהוא בן יחיד, ושאבא שלו מוכר בחנות הגלידה בסימטת דיאגון.
מסתבר שכולנו היינו טהורי דם, וסיריוס תרח להוסיף שזה אומר שכולנו קשורים איכשהו אחד לשני בדם.
וזה היה די מוזר.
כשסיפרתי כמה ההורים שלי אוהבים מוגלגים, בלק אמר שההורים שלו היו קוראים למשפחה שלנו "בוגדי-דם" אם סיריוס היה מספר להם, וכבר התחלתי להבין למה סיריוס לא כל-כך מת עליהם.
בשעה 13:45 עגלת הממתקים עברה ליד התא שלנו, ואני קניתי כל-כך הרבה ממתקים שבטח בקושי נשאר משהו בשביל שאר הילדים ברכבת.
סיריוס טעם את הממתקים כאילו בחיים לא טעם משהו מתוק בחייו, ופיטר אכל במהירות כזאת כאילו הוא אוכל ממתקים כל הזמן ואפילו קצת מכור.
כשהשמש התחילה לשקוע, דלת התא נפתחה שוב.
"היי אמ, ראיתם פה במקרה קרפד? ילד בשנה שניה בשם פרנק איבד אותו" אמר קול והרמתי את מבטי, עיני פוגשות בילדה שמנמנה וג'ינג'ית, פניה מלאות נמשים ועיניה ירוקות.
היא הביטה בי, מרימה גבה ומחכה לתשובה.
"לא, לא ראינו." סיריוס ענה במקומי, והילדה הודתה לנו והלכה, שיערה מתנפנף מעט מאחור.
"היא מוצאת חן בעיניך, פוטר?" הקניט אותי סיריוס ואני מעט הסמקתי. "מ-מה?! לא! ממש לא-" אמרתי, נבהל מעט.
"למה לא? זה בגלל שהיא שמנה? אין שום דבר רע בלהיות שמן ג'יימס" סיריוס המשיך וגילגל את עיניו.
"לא מה- אני יודע שלא! זה לא קשור!" הכחשתי, ופיטר וסיריוס צחקו.
"זה בסדר ג'יימס, אתה יכול לספר לנו, אנחנו יודעים לשמור סודות, נכון פיטר?" אמר שחור השיער, ופטיגרו הנהן בחיוך, לוקח עוד ביס מהקאפקייק דלעת שלו.

כבר החשיך בחוץ, פיטר, סיריוס ואני החלפנו לגלימות שלנו כשהרכבת החלה להאט קצב.
"תלמידים חדשים לבוא אלי! אתם פה, תלמידים חדשים שמה, בוא אלי!" שמעתי מישהו צועק כשירדנו מהרכבת, ולא היה כזה קשה לזהות ממי הקול הזה מגיע, כי לא רחוק מאיתנו, על הרציף, עמד האיש הכי גדול שראיתי אי פעם.
הוא עמד בין המון התלמידים שירדו מהרכבת, לתלמידים נמוכים התחילו להתקבץ סביבו כשהוא המשיך לקרוא להם אליו.
אני, פיטר וסיריוס התקדמנו לעברו גם אנחנו.
"אנחנו פה עכשיו נסע פה בסירות אל הטירה שם, ארבעה ילדים בסירה. לא יותר." הוא אמר, ושמעתי כמה ילדים צוחקים על קשיי הדיבור שלו, זה ממש מרושע.
"אה כן, אני האגריד. שומר המפתחות והקרקעות של הוגוורטס." הוא נזכר להציג את עצמו, טון הדיבור שלו מלא גאווה.
האגריד הוביל אותנו אל אגם גדול, לאורך הגדה שבצד שלנו נחו עשרות סירות, אולי מאות אפילו.
"בואו!" סיריוס קרא, מטפס אל תוך אחת הסירות ואנחנו נכנסו אחריו.
נשאר עוד מקום אחד בסירה שלנו בשביל שיוכלו לצאת לדרכם, ומי שנכנס היתה בכלל...מישהי.
היא היתה בלונדינית, צבע עורה היה בהיר ועיניה היו כחולות, יפה סה״כ.
היה נראה שהיא פחות או יותר מזהה את כולנו משום מה, אבל היא לא אמרה כלום, כאילו בכלל לא רצתה להתיישב איתנו אבל לא היתה לה ברירה.
ברגע שהיא נכנסה הסירה התחילה לשוט מעצמה, ישר אל עבר הטירה הענקית, אל עבר הוגוורטס.