Hug All Your Friends

פרק 7 - המגינות

04.09.1971
יום שבת, 01:05

נ.מ. כללית.

המרפאה היתה ריקה. שום תלמיד עוד לא הספיק להפצע או לחלות מתחילת השנה. דלת שחורה עם חלון מרובע הוביל אל חדר אחורי, אור בקע מחלון הדלת העשוי זכוכית לא חלקה, כך שלא באמת היה ניתן לראות מה קורה בתוך החדר.
מינרווה התקדמה אל הדלת בצעדים שקטים אל אף המיטות הריקות. היא פתחה את הדלת השחורה בשקט ונכנסה פנימה. היא עמדה בכניסה בשקט לכמה רגעים, צופה באישה שישבה עם הגב אליה מול שולחן עץ.
פופי פומפרי היתה אישה בגיל העמידה, בת מוגלגים ומרפאת. היא היתה בין הנשים הכי חכמות בעולם הקוסמים בכל העשור האחרון. היא היתה חכמה יותר מהיום מוגלגים אפילו.
"את מתכוונת להשאר לעמוד ליד הדלת עוד הרבה?" נשמע קולה, מעט צרוד אבל יפייפה. היא נשמעה עייפה.
מינרווה התקדמה אליה והניחה יד על כתפה, מסתכלת על השולחן שהיה מלא בדפים וספרים. היא הסתכלה על פופי ושתקה לרגע. "השעה אחת בלילה, יקירה. תעזבי את המחקר שלך ולכי לישון." אמרה מקגונגל. משחקת בעדינות בשערה המאפיר של האחרת.
"אני לא יכולה מיני, אני באמצע." פופי אמרה, חוזרת לכתוב סיכומים. מינרווה נאנחה. "על מה את חוקרת?" היא שאלה.
"כמה חוקרים מוגלגים קוראים לזה אוטיזם. אבל הם נראה לי טועים בכלל הרבה דברים." פופי ענתה, ממשיכה לכתוב. "הם כותבים על זה כאילו זה משהו שצריך לתקן, אבל גם אני לא חושבת שזה משהו בסדר לעשות." היא המשיכה. מינרווה הנהנה.
"זה נשמע מעניין וחשוב, אבל את צריכה ללכת לישון. את לא יכולה להיות עייפה ביום עבודה." מינרווה אמרה, מתרחקת מהאחרת ומתיישבת על קצה המיטה שבחדר.
"גם את ערה." פופי העירה, מתחילה לאסוף את הדברים שלה. מקונגל חייכה. "אני לא מלמדת מחר פופי, זה יהיה בסדר אם אהיה מעט עייפה." היא ענתה.
פומפרי קמה מהכיסא והתקרבה אל מקונגל. היא נעמדה מולה והניחה שתי ידיים על פניה של האישה שהיא כ"כ אוהבת.
מינרווה הסתכלה עליה. על האישה שלה.
"יש ירח מלא ביום ראשון." מיני אמרה בשקט, מורידה את ידיה של פופי מפניה ומחזיקה בהן.
"מה שלומו של הילד?" פופי שאלה, עוברת להתיישב ליד אישתה. "הוא מסתובב לבד הרבה, שמתי לב איך מסתכלים עליו, אבל נראה שהוא מתפקד כרגיל." מינרווה ענתה.
פופי הנהנה מעט. "בשביל זה אנחנו כאן מיני, זוכרת? אנחנו כאן כדי לעזור למי שצריך. לכל הילדים. הם הילדים שלנו." היא אמרה בשקט, מחייכת מעט אל הפרופסור.
"הם לא באמת הילדים שלנו פופי, לכולם יש משפחות." מקונגל ענתה בעצב. היא כ"כ רצתה ילדים משלה.
"להרבה מהם יש משפחות, כן. אבל אלו ילדים שגדלים אל מלחמה, מינרווה. חלקם יצטרכו משפחה בסופו של דבר. חלקם כבר עכשיו." פופי אמרה לה ברוגע.
"כמו בלאק הצעיר...אני מודאגת." מקונגל אמרה בשקט, בוהה באוויר.
"אנחנו נדאג למר בלאק. ואנחנו נדאג גם לרמוס ולכל תלמיד אחר שיצטרך אותנו." פופי אמרה לה, מנשקת את ראשה של האחרת בעדינות. "אבל כמו שאמרת, אנחנו צריכות לישון." היא הוסיפה ומיני הנהנה.
"כן..צודקת" היא אמרה.
שתיהן כבר לבשו את כותנות הלילה שלהן, אז הן פשוט נכנסו למיטה והלכו לישון.
אף אחד לא ידע עליהן חוץ מפרופסור דמבלדור, וזה רק משום שהן היו חייבות מישהו שיכסה עליהן במקרה ומישהו יחשוד. מוגלגים או קוסמים - להיות זוג קוויר במאה העשרים זה לא משהו טוב. שתיהן מאוד זהירות, אבל הן גם מנסות לשדר לתלמידים שהן מקום בטוח לילדים קווירים.
הבעיה היתה שגם היו כמה ילדים נבזיים שחנכו שזה לא דבר טוב, ואם הם אלו שיקלטו שמשהו קורה בין השתיים, הן יהיו בצרות גדולות.
כשנישאו, זה היה רק בינהן, לא היו אורחים בחתונה הזו, החתונה הזו אפילו לא רשומה במשרד הקסמים, ככה שמינרווה היא עדיין "פרופסור מקונגל" ופופי היא עדיין "מאדם פומפרי".
הן עשו בינהן הסכם. הן יצטרפו יחד לצוות בית הספר ויגנו על התלמידים. הוגוורטס נחשב המקום הכי בטוח בקהילת הקוסמים של בריטניה בגלל כמה דמבלדור חזק, אבל פופי ומינרווה מתכוונות באמת להגן על התלמידים מהדברים הקטנים.
בעיקר עכשיו, כשזה שזה שאין לנקוב בשמו חזר והמלחמה פורצת, מיני ופופי התכוונות להיות המגנות של הוגוורטס.
לא על המבנה, לא על שמו הטוב של המקום, אלא על התלמידים.

****

פרק קצת קצר אבל התחשק לי לכתוב משהו כזה. תהנו:)