Hug All Your Friends

הסוד הקטן שלנו- פרק 5

07.12.1967
יום חמישי, 17:20

סיריוס (גוף שלישי)

סיריוס יצא מהבית אל הרחוב. הוא רצה לשחק עם הילדים האחרים במשחק הזה שלהם כשהם בועטים בכדור אחד לשני.
"היי!" סיריוס צעק, רץ אליהם. הילדים עצרו את המשחק והסתכלו עליו. הם הסתכלו על השיער הממש מסודר שלו ואז על הבגדים המכובדים. סיריוס הרגיש מוזר.
"מה אתה לובש?" אחד מהם שאל בטון נגעל.
סיריוס השפיל מבט אל בגדיו. הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת, עניבה כסופה ומכנסיים שחורים. הוא גם לבש את הגלימה שלו. מעין בלייזר מבד דק יותר ויקר יותר, שמגיע כמעט עד הרצפה.
"אלו הבגדים שלי" הוא ענה לילד, מסתכל על הבגדים שלו שנראו הרבה יותר נוחים.
"אני יכול לשחק איתכם?" הוא שאל, מצביע על הכדור.
"אמא אף פעם לא מרשה לי לשחק בכדור." הוא הוסיף.
הילדים שתקו לרגע. "אתה בכלל יודע לשחק?" שאל הילד עם הכדור, סיריוס הניד בראשו לשלילה.
"תוכלו ללמד אותי?" הוא ביקש, מסתכל על כל אחד מהילדים. "אוקיי, בסדר" אחד מהם אמר. הוא התחיל לעבור על חוקי המשחק.
פתאום סיריוס הרגיש יד חזקה ודקה תופסת בידו, הוא שמע קול *סנאפ* חזק ומצא את עצמו בטרקלין שבבית.
הוא הסתכל למטה, קריצ'ר עמד לידו במבט נבזי ובפרצוף מכוער.
"לך, קריצ'ר." הוא שמע את קול אמו אומר. הוא הסתובב אליה. קריצ'ר נעלם בעוד קול *סנאפ* חזק.
היא נכנסה לחדר ונעמדה מול סיריוס, מחזיקה בשרביט שלה. "אמרתי לך לא לצאת לשחק עם המוגלגים!" היא אמרה בכעס וסיריוס נרתע.
"רק רציתי לשחק עם הילדים, אמא." הוא אמר לה בשקט, מבטו מושפל.
"אתה לא יכול לשחק עם הילדים האלו סיריוס! הם לא כמונו! אתה לא אמור להסתובב איתם." היא צעקה. "מה יחשבו שאר המשפחה אם ידעו ששיחקת עם הילדים האלו? מה יחשבו שאר הקוסמים?" היא שאלה, אבל לא באמת ציפתה לתשובה.
"משפחת בלק לא מסתובבת עם מוגלגים! זה מובן?!" היא צעקה, מכוונת עליו את שרביטה. סיריוס צעד צעד אחד לאחור. דמעות עולות בעיניו.
"אני רוצה חברים! נמאס לי ולרג'י להיות לבד כל הזמן." סיריוס בכה, מרים מבט מתחנן אל אמו.
"אל תבכה!" היא אמר לו בגועל. "משפחת בלק לא בוכים."
סיריוס לא הצליח להפסיק לבכות, הוא רק בכה יותר. למה לא מגיע לו חברים?
"תפסיק לבכות! זה לא יעזור לך!" וולברגה צעקה, סותרת לפניו בכוח. סיריוס הרים יד ונגע בלחיו בזהירות, היא שרפה מהמכה.
"אני רוצה חברים! בבקשה!" הוא אמר לה, מתחנן, אבל היא לא הקשיבה. היא כיוונה עליו את השרביט וצעקה "קרושיו!". סיריוס קרס על הרצפה והתחיל להתפתל בכאבים ולצרוח. בוא בכה, מתחנן בפני אמו שתפסיק.
"זה כואב!" הוא צרח, בקושי מצליח לנשום.
"זה מה שקורה כשלא מקשיבים לי." היא אמרה לו, מסתכלת בעיניו במבט אטום. "אני לא אפסיק עד שאתה תפסיק לבכות." וולברגה החליטה.

סיריוס שכב על המיטה שלו ובהה בתקרה. כשדלת החדר שלו נפתחה הוא נבהל והזדקף, מסתכל לכיוון הדלת. הוא נרגע כשראה שזה רק רגולוס.
סיריוס הסתכל על אחיו מתקדם אל מיטתו. "תסגור את הדלת רג'י," הוא אמר בשקט. רגולוס צייט וחזר אחורה. הוא סגר את הדלת ואז התיישב על המיטה של סיריוס.
"למה אמא כעסה עליך?" רגולוס שאל בשקט.
סיריוס שתק לרגע. "יצאתי החוצה, רציתי לשחק עם הילדים האחרים," הוא ענה בשקט.
"אבל אמא לא מסכימה לעשות את זה. אתה יכול לשחק איתי במקום." רגולוס אמר, מסתכל על אחיו.
סיריוס לא ענה על זה, הוא לא רצה לפגוע ברגולוס. הוא לא רצה להסביר לאחיו הקטן שלפעמים הוא רוצה קצת לגוון, להיות עם ילדים אחרים. הוא לא רצה להסביר לרגולוס שהאנשים שבחוץ מרתקים אותו.
"מה היא עשתה לך?" רג'י שאל בשקט, לוחש.
סיריוס ניסה לחשוב מה לענות, אבל במקום זה הוא פשוט החזיק בידיו של רגולוס והסתכל בעיניו במבט רציני.
"אתה צריך להיות ילד טוב רג'י, אוקיי? אם לא תקשיב לאמא היא תכאיב לך. אני יודע שזה לא נעים, אבל ככה זה. אמא ואבא נותנים עונש כשלא עושים הכל מושלם." הוא אמר לו בשקט. "זה לא נורא אוקיי? זה קצת לא נעים, זה כואב, אבל ככה זה."
רגולוס הסתכל לאחיו בעיניים, מקשיב למילים של סיריוס. "אתה חושב שכל הילדים הם כמונו, שאבא ואמא שלהם מכאיבים להם?" הוא העז לשאול בשקט.
"ברור שכן. ככה העולם עובד רג'י" הוא ענה כמובן מאליו.
"אבל כשאני אהיה גדול, אני מתכוון לשנות את זה." הוא הוסיף וחייך אל אחיו הקטן. "הילדים שלי יהיו הראשונים אי פעם שיחיו בלי כאב."
רגולוס נראה מעט מבולבל. "אבל חשבתי שכאב זה משהו טבעי, שצריך להרגיש" הוא אמר בשקט.
סיריוס משך בכתפיו והמשיך לחייך אל אחיו, למרות שעדיין כל גופו כאב.
"תישן איתי הלילה," הוא הציע לרג'י. "אתה חושב שאמא תסכים?" שאל רגולוס בהיסוס.
סיריוס חשב לרגע ואז התקרב על אוזנו של רגולוס.
"זה יהיה הסוד הקטן של שנינו" הוא לחש, וככה הם נרדמו. ישנים יחד במיטה הגדולה בחדרו של סיריוס.

02.09.1971
יום חמישי, 22:38

סיריוס (גוף ראשון)

אני, פיטר וג'יימס עוד ישבנו סביב האח כשהשעה היתה עשרים לאחת עשרה. אכלנו ממתקים שנשארו מהנסיעה ברכבת וסיפרנו בדיחות.
"רוצים שנלך להציע ללופין להצטרף אלינו?" פיטר שאל אותנו. "אני חושב שהוא ישן," ג'יימס ענה והנהנתי מעט, לועס סוכריית גומי.
"מה אתם חושבים שקרה לו בפנים?" שאלתי את האחרים, ידעתי שגם הם שאלו את עצמם את זה.
"אין לי מושג" אמר ג'יימס, "אבל כולם מסתכלים עליו ממש מוזר כל הזמן, זה לא ככ יפה"
הנהנתי מעט. "זה גורם לו להראות מסתורי." פיטר אמר וגיחכתי מעט.
אחרי עוד כמה דקות פיטר פיהק פיהוק ארוך והתמתח.
"כדאי שנלך לישון" הוא אמר, קם ומתמתח עוד קצת.
ג'יימס הנהן מעט וקם גם הוא, אבל אני נשארתי על הספה. "אתה בא, בלק?" ג'יימס שאל, הנהנתי מעט.
"עוד מעט, אל תחכו לי" עניתי להם, בוהה באש מתפצפצת באח.
"אוקיי" ג'יימס ענה, והוא ופיטר עלו למעונות.
קמתי מהספה וניגשתי לאחד השולחנות, היתה שם ערימה של דפי קלף וקסת דיו עם נוצה.
לקחתי קלף אחד, תבלתי את הנוצה בדיו והתחלתי לכתוב.

רג'י היקר,
מה שלומך? איך ההורים?
אני בסדר, אבל אני מתגעגע אליך. אני מבטיח לך שאבוא הביתה בכריסמס. אני לא יכול לעזוב אותך לככ הרבה זמן.
התמיינתי לגריפינדור. אני יודע שאבא ואמא לא יאהבו את זה כי כולם התמיינו לסלית'רין, אבל האמת שרציתי להתמיין לשם.
הכרתי חברים חדשים! סוף סוף יש לי חברים חדשים!
אבל אל תדאג רג'י, לא שכחתי אותך. אתה עדיין הכי חשוב לי בעולם.
לחברים שלי קוראים ג'יימס ופיטר, הם גם טהורי דם אז אני לא מאכזב את אמא ואבא, למרות שאני חושב שהם לא ככ יאהבו את המשפחות של החברים שלי.
אני אכלתי ממתקים גם היום וגם אתמול, היית מאמין?? אני מחכה ככ להביא לך לטעום. אני בטוח שתאהב אותם.
חוץ מפיטר וג'יימס יש עוד ילד שישן איתי בחדר. זה ככ מוזר לישון בחדר עם עוד מישהו שהוא לא אתה! אבל זה גם נחמד להיות עם עוד אנשים.
בכל מקרה, לילד האחר קוראים רמוס. נכון שרמוס זה שם מוזר? ולילד הזה יש צלקות על כל הפנים!
אל תראה את המכתב הזה לאמא ואבא. זה הסוד הקטן שלנו.
ממני, סיריוס

את המכתב והכנסתי אותו למעטפה. כתבתי עליה למי המכתב מיועד ואז קמתי ועליתי לחדר.
הנחתי את המכתב במגירה שבשידה ליד המיטה שלי ואז החלפתי בגדים לפיג'מה שלי ממשי שחור.
ציחצחתי שיניים ואז נכנסתי למיטה וסגרתי את הווילונות סביב המיטה שלי.
עצמתי את עיניי ונרדמתי כמעט מיד.

**************

היי, רק רציתי להגיד ששיניתי קצת פרטים בפרקים הקודמים אז אולי כדאי שתקראו אותם שוב:)