לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 2

רגליי רועדות גם כאשר אני מתיישבת בספסל ברחבה. אמנם זה לא אסטרטגי להסתתר מהם במקום מוצג לראווה, אך לבחור במקום מבודד ללא אנשים יהיה טיפשי אפילו יותר. אני מכווצת את ברכי לבטני, משעינה עליהן את מצחי, ומגנה על ראשי בזרועותיי. אני מדחיקה את המחשבה על כמה מוזר אני נראית מהצד ומאלצת את גופי להירגע. בעוד רבע שעה ישמע הצלצול שיסמן על תחילת השיעור הבא, שזה הרגע בו אצטרך להיכנס לכיתה עם סטפני, אז עדיף לנצל את הדקות הבודדות האלה לצבירת כוחות מחודשים.

״הי,״ קול גברי נשמע על ידי וגורם לגופי לקפוץ בבהלה. ״את בסדר?״ הוא שואל בקול רך ומתיישב לידי כאשר אני מרימה אליו את מבטי המבוהל. אני מביטה בעיניו המודאגות ומניחה לגופי להירגע. ראיתי אותו כמה פעמים בעבר אך לעולם לא החלפנו מילה. השכבה שלנו כל כך גדולה עד כדי כך שיש פרצופים שאם אראה ברחוב, לא אדע שהם לומדים בבית הספר.

אני מהנהנת בקושי, ומשחקת עם שפתי בחשש. הוא נראה נחמד, אבל בכל זאת הוא גבר עם גוף חטוב ומאיים. ״איך קוראים לך?״ הוא שומר על טון רך. ״סקיילר,״ אני משיבה בשקט. עיניו מתרחבות בבלבול, וליבי מתכווץ כשאני מבינה שגם הוא שמע על המקרה, אך לאחר רגע הוא ממשיך, ״סקיילר, אני בראיין.״ הוא מחייך אלי חיוך יפהייפה, חושף איתו שתי גומות. שפתי רועדות מבושה אך בכל זאת אני מאלצת לעברו חיוך.

״אז מה את עושה פה בחוץ, סקיילר?״ הוא שואל בקלילות. ״מעדיפה להחסיר מאשר לאחר,״ גופי נרפה במעט, אך לא לגמרי. ״ואתה?״ אני משיבה מנימוס. ״אין לי בעיה לאחר, אבל יש לי בעיה עם בנות שבוכות, מה שמחזיר אותנו.. מה קרה?״ הוא מרצין בשנייה.

״אני בסדר, הכל בסדר,״ אני שולחת לעברו חיוך מזוייף, ומסיטה את מבטי אל אצבעותי, שלפתע נהפכו להיות מעניינות יותר מכל דבר אחר.

״לא מתחביביי להציק לבנות שרק פגשתי, אז יש לך מזל הפעם. בפעם הבאה זה לא יהיה קל כל כך, למרות שאני מקווה שלא תהיה פעם הבאה,״ עיניו הירוקות מהפנטות. ״אבל בכל מקרה, אם אני יכול לעזור, את תמיד מוזמנת לפנות אלי, אוקיי?״ דבריו מחממים את ליבי, ואני לרגע תוהה אם זו רק הצגה. אני בוחנת את פניו, והמבט בעיניו מאפשר לי להירגע. ״אוקיי, תודה רבה,״ הפעם אני מחייכת אליו חיוך קטן אך אמיתי, והוא מחזיר לי אחד משלו.

״אז באיזה כיתה את?״ הוא שואל לאחר שהצלצול קוטע את השיחה החביבה שניהלנו.

״שמונה, ואתה?״

״שתיים, אז אני מבין שלא אזכה ללוות אותך לכיתה. נתראה בקרוב, כן? אל תעלמי,״ הוא מגחך, ואני משיבה לו חיוך קטנטן משלי. הוא כל כך נחמד, שאני לא מבינה איפה הסתתר קודם.

״אוקיי, ביי בראיין,״ אני נושכת את שפתי בכדי להשתלט על החיוך הדבילי שמופיע על פניי, כאשר כל אחד מאיתנו פונה בדרכו לבניין שלו.