לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 12

נשימתי נעתקת כאשר גבי נחבט בחוזקה בלוקרים. אני לא מסוגלת לנשום. ״יום מקסים, שרמוטה קטנה,״ דן חונק את צווארי, בזמן שסטפני מרוקנת את דבריי מהתיק שלי על הרצפה. הצחוק של חבריה מהדהד בראשי, בעוד ידיי מנסות לקלף את כף ידו הגדולה מצווארי, ללא הצלחה.

״תתכונני למכה. אם חשבת שנמאס לנו, את טועה ובגדול. אני מתחיל לחשוב שלא ימאס לי לעולם,״ חיוך גדול ושטני מתנוסס על פניו, והדמעות החמות זולגות על פני בעודי נאנקת, נלחמת על כל טיפת אוויר. כשהוא מרפה מצווארי, רגלי כושלות ואני מתמוטטת על הרצפה. סטפני בועטת בספריי לכל עבר, והקהל הקטן שהתאסף סביבנו מממשיך לצפות בי בוכה על הרצפה. אף אחד לא ניגש להציע עזרה, הם רק עומדים, וצופים. צופים בחיים שלי מתפוררים לי בין האצבעות, מבלי לעשות דבר.

***

״ומה איתך סקיי?״ בראיין קוטע את מחשבותי ההרסניות בהן שקעתי, בעודנו יושבים סביב השולחן בהפסקת האוכל. ״מה?״ אני מתנערת. ״את באה לטיול השנתי, נכון?״ הוא מוודא. ״א-אה, אני לא בטוחה,״ אני נושכת את שפתיי בהיסוס.

״ברור שהיא באה,״ בן קובע בקולו הנמוך, בעודו נועץ בי מבט מזהיר. ״אני- אני.. כן, אם ארגיש טוב אבוא,״ אני משפילה את מבטי אל אצבעותיי.

״יהיה מטורף, לפחות כמו בשנה שעברה. סוף סוף קצת חופש מהלימודים המחורבנים האלה,״ בראיין מחייך חיוך קורן, ומחסל בביס חצי מסנדוויץ חמאת הבוטנים והריבה שלו. ״היית בפעם הקודמת?״ הוא שואל. ״כן,״ אני לוחשת. היה כל כך כיף. אבל הכל היה לפני שהחיים שלי הפכו לגיהנום.

לפני שכולם התחילו להתרחק ממני כמו ממצורעת. לפני שנהייתי סמרטוט רצפה מסריח שדורכים עליו בלי הפסקה. לפני שהפכתי לשנואה, הפגומה, והדוחה שאני. לפני הכל, כשעוד הייתי כל כך קרובה למאושרת. הכל התרסק. הכל נהרס. ואני נותרתי לבד. ללא דבר.

ועכשיו, עכשיו אני מפחדת לבוא לטיול השנתי. היום היה המועד האחרון להגיש את הזוגות לחדרים, וכמובן שאין לי אפילו כיוון, וגם בעוד שבועיים לא יהיה. אמנם זה מפורר לי את הלב, להרגיש כל כך בודדה, אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מלהיות לבד, הוא החשש שיכו אותי עד המוות במהלך הטיול הזה, עד שלא ישאר ממני כלום.

״מה חשבת על החבר׳ה?״ בראיין קוטע את מחשבותיי. ״אה.. מ-מה?״ אני שואלת לא מבינה. ״כשהיינו אצל בן, איך התרשמת?״ הוא מסביר. ״הם נחמדים,״ אני נושכת את שפתיי במבוכה, לא יודעת מה להוסיף. בן מגחך בתגובה וגורם ללחיי להתחמם בבושה.

״זהו? נחמדים?״ בראיין ממשיך, לא מסופק מהתשובה. ״אריה מהממת..״ אני משפילה את מבטי אל אצבעותי. ״אני יודע. אני חושב שתהיו חברות טובות,״ הוא אומר בחום, גורם לי להסיט את מבטי בחזרה אליו. ״כמה.. כמה זמן אתם ביחד?״ אני שואלת בהיסוס, לא בטוחה שמקומי לשאול. ״לא הרבה, בערך חצי שנה,״

״הם היו בקטע מהרגע שהכירו, רק עכשיו זה נעשה רשמי,״ בן מתערב בדבריו, תוך שחיוך קטן ומתחכם מופיע על פניו.

״היא ממש יפה,״ אני כמעט ולוחשת, נזכרת ביופייה המרהיב. הייתי עושה הכל כדי להיות יפה כמוה. בראיין צוחק, ״היא באמת יפה,״ הוא מאשר. בן לעומתו נראה רציני מידי, בעודו מביט בי בשתיקה. אני מכחכחת בגרוני, ״בכל מקרה, ממש תודה שהזמנתם אותי,״ אני מחייכת במבוכה.

״תבואי תמיד,״ בראיין אומר, וגורם ללב שלי לרחף מהתרגשות. אולי באמת אכפת לו ממני?

״אני הולך לקנות עוד סנדוויץ,״ בראיין מתמתח ונעמד, ״רוצים משהו?״ הוא שואל. ״לא, תודה,״ אני מחייכת אליו בנימוס. בן מניד בראשו גם כן, ואנחנו צופים בגבו של בראיין הולך ומתרחק. שקט.

״לא אכלת היום,״ בן שובר את השתיקה, בעודו נועץ בי את מבטו הקשה. ״ואתמול- ושלשום. בעצם, לא ראיתי אותך אוכלת כמעט אף פעם,״ הוא תוקף.

״אני אוכלת בשיעור, אז יוצא שבהפסקה אני כבר לא רעבה,״ אני מתרצת.

הוא מכווץ את עיניו. ״אני לא מכיר אותך, סקיילר, אבל משום מה אני פשוט יודע שאת משקרת,״

״אני לא משקרת,״ אני פולטת בשקט. ״וזה לא משנה,״

״תתחילי לאכול, סקיילר. לפני שתעלמי,״ הוא מסנן.

הלוואי והייתי נעלמת, בן.

״תודה על הדאגה, אבל אני יכולה לדאוג לעצמי,״

הוא מגחך ברוע. ״כן, ראיתי איך את דואגת לעצמך.״ הלב שלי מתכווץ בכאב, ומתחשק לי לבכות. זה כל כך משפיל, בעיקר כי הוא צודק.

״זה היה טיפשי. סליחה,״ הוא פולט מיד. אני נושכת את שפתי הרועדת בעודי מביטה בו בעיניים מזוגגות. אני רק רוצה לקום וללכת, אבל אין לי לאן.

״הי, אל תבכי,״ קולו רך בעודו מביט בי ברצינות. ״אני רק דואג לך. את חייבת לאכול,״

״אני בסדר,״ אני מדקלמת. למרות שאני יודעת שאני לא בסדר. אני כל כך לא בסדר. אבל הוא לא יודע את הסיבה לכך שאני לא בסדר. אף אחד לא יודע. טוב, כמעט אף אחד.

״אני- אני צריכה ללכת,״ אני אומרת בשקט כאשר החרדה מטפסת במעלה כל נים בדמי. הוא מלחיץ אותי, ואני רק רוצה לברוח. לא עניינו מה אני אוכלת, לא עניינו אם אני אוכלת.

אני שועטת את עבר השירותים, מרגישה כל כך מגעילה. הרסתי הכל. הוא בטח חזר לשנוא אותי, אני כזאת מביכה, אלוהים.. אני נופלת על ברכי אל מול האסלה, דוחפת אצבע לגרוני, ופולטת החוצה את כל תכולת בטני.

הדמעות החמות נופלות מעיני בחוסר שליטה, גרוני שורף, והטעם החמוץ של הקיא גורם לי לחלחלה.

אני מורידה את המים באסלה, נופלת על ישבני ובוכה בשקט. אסור שאף אחד ישמע. הבכי שלי דועך בכוח עם הדקות שעוברות. אני מתרוממת בקושי על רגלי, ויוצאת לשטוף את פני. אני משתדלת שלא להביט במראה, אך אני לא מסוגלת לעצור את עצמי, ולעזאזל, אני כזאת מכוערת. ידי עולה בחוסר שליטה וצורבת את הלחי שלי. מגיע לי, כי אני יצור מכוער. ידי סוטרת לפניי בשנית, ולפתע אני שוב מייבבת. בכיינית. מגעילה. ומכוערת.

***

היי אהובות:) אשמח אם תגיבו ותתנו ביקורת, מתה לדעת מה אתן חושבות עד כה. מקווה שאהבתן, שבת שלום3>