אני נופלת על ברכי בשנייה שאני סוגרת את דלת הכניסה של ביתי מאחורי. ואני בוכה, אני בוכה כל כך חזק שקשה לי לנשום. מנסה לפרוק את כל הכאב שספגתי היום. אך גם אם אבכה במשך שנתיים, הכאב לא יעלם מליבי. ואני שונאת את זה.
״למה, אלוהים?״ אני מייבבת, בעודי מתהפכת על גבי על הרצפה ופונה להביט בתקרה.
״למה, אלוהים?? תקח אותי.. בבקשה תקח
אותי!״ אני צורחת עד עמקי נשמתי.
״מה עשיתי שכל זה מגיע לי? למה אתה מתעלל בי ככה?״ קולי צרוד וחלש, גופי רועד.
״אני לא מסוגלת יותר, קשה לי,״ אני לוחשת בכאב. אני מרגישה שאני נחנקת, קשה לי כל כך.
הדמעות נופלות מלחיי על הרצפה הקפואה, גופי לא מפסיק לרעוד. אני לא מסוגלת לקום. כל כוחותיי אזלו.
״אם אתה קיים, שתדע שאני שונאת אותך, אלוהים,״ אני מייללת בשקט, עוצמת את עיניי בניסיון לדמיין שזה רק סיוט, שעוד מעט אתעורר. שהכל יהיה בסדר.
אבל שום דבר לא בסדר, ושום דבר לא יהיה בסדר.
אני לבד. לגמרי לבד. אף אחד לא סובל את הנוכחות שלי, גם אנשים שלא מכירים אותי. אני שונאת להרגיש לא רצוייה. אני שונאת את המבטים הנגעלים שכולם שולחים לי כאילו ואני היצור הכי מכוער ודוחה על פני כדור הארץ. אני שונאת לשנוא את עצמי, למרות שאני אוהבת את עצמי. אני שונאת את זה שאני כבר לא יודעת מה אני חושבת, לא מבינה מה אני מרגישה חוץ מאשר כאב. אני שונאת את הכל.
הגוף שלי מתפרק. ואולי זה בסדר, כי אני שונאת את הגוף המכוער שלי. אולי זה בסדר כי אולי, רק אולי, יום אחד זה גם יהרוג אותי.
תנשמי, סקיילר. אחת, שתיים, שלוש.
לאחר דקות ארוכות אני מתרוממת בקושי מהרצפה, ועולה לחדר האמבטיה. המראה שמולי לועגת לי, כשמשקפת את דמותי הזוועתית. אני נראית נורא יותר משנראיתי במראת השירותים בבית הספר. כעת בנוסף לחבלות שמכסות את פני, שיערי פרוע ומלא בשוונצים, לחיי ועיניי נפוחות אף יותר ואדומות מהבכי.
אני פושטת את בגדי במהירות ונכנסת למקלחת, אני חייבת לשטוף מעלי את היום הזה. אני משפשפת את עורי החיוור עם הספוג בחוזקה, עד שמתמלא כולו בשריטות אדומות וכואבות. והלב שלי כל כך כואב כשאני יוצאת ומסתכלת על גופי העירום במראה.
שמנה. מכוערת. שמנה. שמנה. שמנה.
מבלי לחשוב אני נופלת על ברכי, דוחפת אצבע לגרוני ומקיאה נוזל חום אל תוך האסלה. הגרון שלי שורף, וכואב לי כל כך.
***
אני שוכבת במיטה בשעה שאימי ואחותי הקטנה מגיעות הביתה. הן צוחקות וממלאות את הבית בחיים. הן מדברות בקול רם כל כך, שגורם לי למחוץ את אוזני בכפות ידי, בזמן שהדמעות הארורות ממשיכות לזלוג על פני בחוסר שליטה. אני חייבת שקט. אני חייבת הפסקה. מהכל.
YOU ARE READING
לקפוא, להילחם, לברוח
Romanceתהיתם פעם איך אנשים מתקיימים? מה מניע אותם, לחשוב. לעשות. להרוס. להשמיד. שמועות מתפשטות כמו אש. רושם ראשוני נוצר תוך אלפיות השניה ועד מספר דקות. זהו טבע האדם. אסור לטעות, אין הזדמנות שנייה. אין הזדמנות לתקן, לא בזמן כל כך קצר. הדין נגזר. הגיהנום נחת...
