אני נזרקת על המיטה בשנייה שאני מגיעה הביתה לאחר הנסיעה הפקוקה מבית הספר. אני קוברת את ראשי בכרית, מאפשרת לעיני הדומעות להיעצם, למחשבות להציף את ראשי, בציפייה שיסחפו אותי לשינה.
זו השגרה שלי לאחרונה. לקום בבוקר, לשתות קפה. ללכת בלית ברירה לבית הספר ולבלות שמונה שעות איומות בגיהנום, לחזור הביתה, ולהתמוטט על המיטה לשינה. לשתות קפה, לאכול ארוחת ערב קלילה, לראות טלוויזיה- ולחזור לישון עד שסיוט בלהות מעיר אותי, ואז להתפלל שאצליח להירדם שוב עד הבוקר. ושוב. ושוב.
אני מודעת לכך שזו שגרה הרסנית, אבל אני נמצאת בשלב בחיים שבו כבר לא אכפת לי מההשלכות. אני מותשת בכל דקה ביום, וזאת התוצאה- שינה, ועוד שינה.
באותו המפגש בביתו של בן, לאחר התקרית הקטנה והלא כל כך נעימה ברכב שלו, נסענו לנמל. קנינו גלידה וישבנו על המזח, מול הים. הייתי כל כך מובכת וזה היה ניכר. בן נהג איתי בזהירות, וניסה להרגיע את מחשבותיי. לאורך כל היכרותי הקצרה איתו לא חוויתי ממנו רגישות שכזו. אך שוב, שם זה נגמר.
הוא החזיר אותי הביתה, ובימים שלאחר מכן חזר לדמותו המרוחקת. הוא כל כך הפכפך שבכל פעם שאני רואה אותו, אני מוצפת בחרדה. אני לא יודעת איך לנהוג לידו, אם לחייך אליו בכל פעם שמבטו נופל על שלי, או שלא. אם לגשת לומר לו שלום, או לא. אם הוא מחבב אותי או לא. אני מניחה שבכל פעם בו גילה טיפה של רגישות כלפי, פעל מרחמים ותו לא. ולכן כל מה שנותר לי לעשות, זה להתרחק, לפחות עד שעוד אסון ייפול עלי- וארוץ בחזרה אליו, למקום הבטוח שלי בסיוט בלהות הזה שנקרא החיים שלי.
הכל קשה. אנשים באים, ועוזבים- ברגע אחד של חוסר תשומת לב. כאילו וברגע שאני מסיטה מבט, הם מסתובבים ונעלמים. ברגע אחד את מרגישה שיש לך הכל, כי את עם אנשים שאת אוהבת, אבל ברגע שאחרי את בודדה כל כך, שאת רק רוצה להיעלם ולא לשוב לעולם. המחשבות רצות כמו בסרט נע, את מריצה אותן שוב ושוב, מנסה להבין מה עשית לא בסדר, איפה פישלת. איך גם את הקשר הזה הצלחת להרוס, מה כל כך דפוק בך שגורם לכל אדם קרוב להפוך לזר.
את מבטיחה לעצמך, שבפעם הבאה לא תפשלי. אך זו רוטינה חוזרת, והלב נשבר שוב, ושוב. ועוד קצת. ועוד קצת הרבה. עד שנותר מרוסק לגמרי, אבל את לא מסוגלת להפסיק, לאהוב אנשים, שמראים לך אף ורק טיפה אחת של אכפתיות- שמתנדפת ברגע, ושוב את נותרת ללא דבר.
עם בן המקרה שונה בתכלית. מהרגע הראשון הוא הבהיר לי היטב את תיעובו כלפיי. הוא לא השלה אותי, הוא לא גרם לי לחשוב שאכפת לו.
עד שכן.
לרגע אחד חשבתי שאולי דעתו עלי השתנתה. אבל הוא כמו כולם, משלה אותך, גורם לך להרגיש מיוחדת, ואז ברגע אחד- מתנהג כאילו והייתם זרים גמורים.
YOU ARE READING
לקפוא, להילחם, לברוח
Romanceתהיתם פעם איך אנשים מתקיימים? מה מניע אותם, לחשוב. לעשות. להרוס. להשמיד. שמועות מתפשטות כמו אש. רושם ראשוני נוצר תוך אלפיות השניה ועד מספר דקות. זהו טבע האדם. אסור לטעות, אין הזדמנות שנייה. אין הזדמנות לתקן, לא בזמן כל כך קצר. הדין נגזר. הגיהנום נחת...
