לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 9

כשהייתי קטנה חלמתי להגיע לתיכון. גיל 17 היה נראה חלומי, גיל 17 היה הגיל הטיפוסי לנערות בסרטי התיכון. הגיל שבו יוצאים למסיבות, שותים אלכוהול ללא הכרה, ישנים על החוף עם החבורה האידיאלית ועושים צחוקים יחד עד אור הבוקר. קופצים למים התכולים מצוקים גבוהים, רוקדים תחת הכוכבים, וחיים את החיים הטובים, החיים המושלמים.

אבל החיים שלי הם ההפך ממושלמים. גיל 17 התגלה כסיוט בלהות. החיים שייחלתי לעצמי נותרו בדמיון, וכעת אני חיה חיי גיהנום.

לקפוא, להילחם, לברוח. לעזאזל סקיילר, תעשי כבר משהו! אני רצה. אני רצה כל כך מהר, שבן רגע גופי משטתח על הרצפה. למרות הרמות הלא הגיוניות של האדרנלין בדמי, הכאב חודר לעמקי נשמתי. כפות ידי בוערות, וכך גם בטני וברכי אשר בלמו את הנפילה. אך דבר לא משתווה לפחד שמכווץ את ליבי כאשר אני רואה אותם מעלי, בעודי שוכבת בחוסר אונים על הרצפה. אני מנסה לקום, אך אני לא מצליחה. ולרגע אחד, אני חסרת תחושה. מסוגלת להרגיש רק את הפחד שזורם לי בעורקים.

״את כזאת מכוערת, לעזאזל סקיילר. הסתכלת לאחרונה במראה?״ אומרת סטפני. שנייה לפני שאחיה דן בועט בבטני. ״כל כך עצוב לי בשבילך. באמת, את כזאת פתטית, סקיילר. מה נהיה ממך?״ היא ממשיכה בקולה הצומרני. דן מתיישב מעלי, וחונק את צווארי בידיו. אני משתעלת בקולניות, ומתחננת בעיניי שיניח לי, שירפה ממני. האוויר חומק מראותיי, ומשקלו על בטני רק מחמיר את כאביי. הכרתי לאט לאט מתערפלת.

״רד ממנה אחי, תמשיך מחר, אנחנו צריכים ללכת.״ קולו של ראיין מאפס אותי לפתע. הוא מושך את גופו הכבד של דן ממני, ואני מנסה בכל כוחי להשיב במהירות את האוויר לראותיי.

״יודעת מה, סקיי? בואי נעשה את זה מעניין. אני אתן לך בדיוק חמש עשרה שניות לברוח, ואם אתפוס אותך שוב, נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו,״ חיוך מלא ברוע נמתך על פניו. אני מייבבת בשקט, לא מסוגלת לקום מהרצפה. ראיין נאנח בקולניות. ״נו, אנחנו נאחר,״ הוא מאיץ בהם. ״רגע ראיין!״ סטפני מתפרצת עליו בחוסר סבלנות.

״מוכנה? חמש עשרה.. ארבע עשרה.. שלוש עשרה.. שתיים-״ הוא עוצר ונועץ בי מבט. ״לא שמעת מה אמרתי? את מוגבלת בנוסף לכל?״ הוא מרים את קולו. גופי רועד. ״קומי עכשיו על הרגליים שלך, ותתחילי לרוץ! מה את לא
מבינה??״ הוא צועק.

״זדיינו אני נוסע לבד,״ ראיין מתעצבן, ומתחיל ללכת. ״נו ראיין, אני ארביץ לך!״ סטפני צועקת לגבו. הוא נעצר ומסתובב. ״אנחנו נאחר למשחק! אין לי כוח לשטויות שלכם, תמשיכו מחר,״
״חמש דקות יקרצייה, מה הבעיות שלך?״ דן מגחך. ״חמש דקות,״ ראיין נאנח ומאשר את דבריו.

ראיין מופיע לפתע מעלי, ואני מתנשפת בחרדה כאשר רוכן מטה ואוחז בצדי גופי. הוא מעמיד אותי על רגליי, ומצווה עלי בקול שקט, ״רוצי,״.

״זוכרת את החוקים, נכון?״ דן מחייך את חיוכו המבחיל. אני לא מגיבה. ״נכון??״ הוא מרים את קולו. אני נבהלת ומהנהנת במהירות. ״יופי. אז נתחיל,״ חיוכו מתרחב. ״חמש עשרה.. ארבע עשרה.. שלוש עשרה,״ אני רצה. אני אוזרת את כל הכוחות שכבר לא נותרים בי ורצה הכי מהר שרגלי מאפשרות לי. כואב לי כל כך, וגופי לא מפסיק לרעוד, אך אני יודעת שאם אפסיק לרוץ, יכול להיות שאסיים את היום במיון.