חצוי וקוסם

25- אחר צהריים רגוע, או שלא (גם הערב לא היה רגוע)

נ.מ הארי

בימים הבאים בילינו המון זמן בספריה. חיפשנו בין מלא ספרים. כשחיפשנו משהו שיכול להיות קשור ליוונית ולחימה הדברים היחידים שמצאנו היו סיפורים על גיבורים יווניים שנלחמים במפלצות מיתולוגיות, פסלנו את האפשרות הזאת כי גם אם יש הרבה דברים שלא מסתדרים בנוגע לפרסי האפשרות שאבא שלו הוא אל אולימפי היא הזויה מידי.

לא היו ספרים על עשיית קסמים בלי שרביט או על חרבות זוהרות שהודפות לחשים. והדבר היחידי שמצאנו בקשר לאנשים שיודעים דברים לפני שמספרים להם היה ספר על חוזי עתידות, ואנחנו די בטוחים שפרסי הוא לא חוזה עתידות.

אחרי עוד יום של חיפוש ארוך ומציאת כלום החלטתי לקחת הפסקה, רון והרמיוני נשארו בספריה.

זה היה אחר צהריים רגוע אז יצאתי החוצה, ראיתי את פרסי שוכב על הדשא. הוא כנראה שמע אותי מתקרב כי הוא אמר "היי"

"היי"

התיישבתי לידו, אף אחד לא דיבר אבל זה היה בסדר, זו הייתה שתיקה נינוחה, שנינו היינו צריכים לנוח וכל אחד היה שקוע במחשבות שלו.

אחרי בערך 10 דקות, כשהתחלתי להרגיש מנומנם, פרסי נעמד פתאום ונראה דרוך וערני.

נעמדתי לאט "מה קרה?"

פרסי הצביע אל היער, קבוצה של 10 אוכלי מוות התקרבה אלינו,
הוא נעמד בתנוחת קרב ושלף שרביט.

"פרסי! אנחנו צריכים לברוח ולקרוא לעזרה"

פרסי לא נראה מרוצה אבל הוא החזיר את השרביט לכיס שלו.

התחלנו לרוץ. וברצנו אני מתכוון שאני התחלתי לרוץ, אחרי פחות ממאה מטרים התחלתי להתנשף והצלחתי לרוץ עוד בערך מאה מטרים עד שנעצרתי, הרגשתי שאני לא יכול לרוץ יותר וממש התנשפתי. פרסי רץ בקלילות ואז כשהוא שם לב שאני לא לידו הוא נעצר.

הוא חזר אליי, ראה שאני לא אצליח לרוץ יותר, מילמל משהו על קוסמים שלא עושים כלום חוץ מלשבת ואז הוא פשוט הרים והטיל אותי על הכתף שלו, כמו שסוחבים שק קמח והתחיל לרוץ. הרגשתי מובך להיות ככה על הכתף של פרסי בזמן שהוא רץ כדי להציל את שנינו. אבל אני חייב להודות שגם איתי על הכתף שלו פרסי רץ יותר מהר ממה שאני מסוגל לרוץ בכללי.

הגענו אל מדרגות הכניסה של הוגוורטס. פרסי הוריד אותי ושלף את השרביט שלו, הוא לא התנשף כמעט בכלל. הוא אנושי בכלל?!

"מה אתה עושה?"

"לך פנימה ותקרא למורים. אני אעכב אותם פה"