חצוי וקוסם

34- מגלים את האמת

נ.מ הארי

כולנו היינו פצועים ברמה כזו או אחרת. אז כשהגענו קודם כל טיפלנו בפצעים לפני ששאלנו מה לעזאזל מה קרה שם. אחרי שחבשנו את כל הפצעים פרסי לקח מגבת ונעמד ליד הכיור והתחיל לנקות את החרב שלו. מהרגע שהגענו הוא ואנבת' לא הפסיקו לדבר בשפה שאנחנו לא מבינים. לא אמרנו כלום כי הייתה הרגשה שמשהו מאוד חשוב עומד לקרות.

אחרי שהם סיימו לדבר השתרר שקט. פרסי נשם עמוק ואז פנה להילאים "אתם יכולים לקרוא לדמבלדור, אבל רק לו. מה שאנחנו עומדים לספר לכם הוא לא משהו שאנחנו רוצים שכולם ידעו, גם ההחלטה לספר למי שנמצא כאן לא הייתה פשוטה, דיברנו על זה הרבה בחודש האחרון"

הם הנהנו והתעתקו.
אחרי כמה רגעים הם חזרו עם דמבלדור. פרסי נתן לו מבט שלא הצלחתי לפענח ואז דמבלדור הנהן וסימן להילאים לצאת מהחדר.

אנבת' הרימה את השרביט שלה "מופליאטו" לא משנה מה קורה כאן זה הולך להיות רציני.

פרסי סימן לכולם לשבת ליד השולחן, התיישבנו ואז הוא שפשף את החרב פעם אחרונה ופנה אלינו.

דמבלדור: "של מי הדם אם אפשר לשאול?"

אנבת': "וולדמורט"

דמבלדור: "אני מרגיש שפספסתי כמה דברים"

אני וסיריוס עדכנו אותו במה שקרה כשהאחרים מוסיפים הערות מידי פעם. פרסי עדיין החזיק את החרב שלו והוא אנבת' עמדו ליד השיש.

דמבלדור: "אני מבין. על מה רציתם לדבר איתנו?"

פרסי הסתכל על אנבת' שהנהנה אליו. הוא נשם עמוק ודיבר "החלטנו שהגיע הזמן להפסיק עם השקרים והסודות. הגיע הזמן שתדעו את האמת"

לא האמנתי, חיכינו לזה כל כך הרבה זמן.

פרסי המשיך "התאוריות שלכם לא היו כל כך רחוקות מהאמת במובנים מסוימים" הוא נשם עמוק ואז אמר "אנחנו חצויי דם. ואנחנו ילדים של אלים"

רון: "ידענו את זה...לא?"

אנבת': "האלים של יוון העתיקה הם לא קוסמים חזקים, הם באמת אלים. ישויות חזקות שמתקיימות לנצח ועדיין חיות גם היום. לב המערב פשוט לא נמצא ביוון כבר, הוא עבר בין הרבה מקומות ועכשיו הוא באמריקה"

הרמיוני: "את אומרת שהאולימפוס נמצא באמריקה?"

אנבת' הנהנה.

סיריוס: "איך?"

פרסי: "כל המפלצות וכל האלים קיימים גם היום. כל מי שנמצא במיתוסים העתיקים. מפלצות כמו המינוטאור תוקפות חצויים כמונו"

הרמיוני: "כל הזמן?"

פרסי: "כל הזמן. יש לנו ריח שמושך אותן. יש כמה מקומות שבהם אנחנו מוגנים, בכל מקום אחר אנחנו צריכים להיות בערנות מתמדת"

"והמחנה?"

אנבת': "זה מחנה לילדים של אלים. מלמדים אותנו להילחם שם וכל מיני דברים"

הרמיוני: "ומה שאמרת לנו על זה שבוחרים את הדרך של האל?"

אנבת': "שקר הכרחי. אנחנו לא בוחרים למי להיוולד"

"והאלים באמת מורישים לילדים שלהם כוחות?"

פרסי: "כן, בזה בערך צדקתם"

הרמיוני: "אבל החיים שלכם שונים מהחיים של הגיבורים במיתוסים, נכון?"

פרסי: "הלוואי"

רון: "למה את מתכוון הרמיוני?"

פרסי: "היא מתכוונת לזה שהסיפורים של כמעט כל הגיבורים היוונים נגמרו באסון גדול ומוות טרגי. כמעט אף אחד לא שורד עד מאוחר. אני כמעט בן 18 וזה המון בשביל חצוי. אתם יודעים מה אומרים- היוונים המציאו את הטרגדיה" הוא חייך חיוך מריר

הייתי בהלם. זה היה הרבה יתר מכל מה שדמיינתי שהסוד שלהם יכול להיות. וזה היה נורא, להעביר את כל החיים שלך בידיעה שאתה יכול למות כל רגע.

לופין: "איך זה שלא ידענו שאתם קיימים עד עכשיו?"

אנבת': "יש לנו דרכים להסוות את עצמנו"

כולנו השתתקנו וניסינו לעכל את הכל.

פרסי: "אתם לא יכולים להגיד כלום לאף אחד, זה ברור?"

הנהנו.

אנבת': "תשבעו על הסטיקס שלא תספרו לאף אחד בלי רשותנו"

הייתי מבולבל "סטיקס?"

פרסי: "אחד הנהרות הכי עוצמתיים, להפר שבועה עליו יגרום לגורל גרוע ממוות"

החלפנו מבטים חוששים והתכווצנו טיפה בפחד. אנבת' ופרסי הסתכלו עלינו במבטים מצפים.
המבטים שלהם היו כל כך נוקבים שלא הייתה לנו ברירה אלא להישבע על הסטיקס.
אנחנו נהייה בסדר. זאת אומרת, זה לא יכול להיות כל כך קשה לשמור סוד כזה מכמעט כל מי שמכירים, נכון?

 אחרי שקט של כמה דקות שאלתי "אתם יכולים לספר לנו על חלק מהדברים שעברתם?"

הם החליפו מבטים וכמה מילים שלא הבנו.

פרסי: "אפשר. אבל אם יש קטעים שאנחנו מדלגים עליהם אתם לא שואלים שאלות. יש זיכרונות רעים שאנחנו מעדיפים לא להעלות ויש דברים שהמוחות שלכם לא יכולים להתמודד איתם, לא צחקתי בקטע הזה"

הנהנו.

פרסי העלים את החרב שלו והם התיישבו ואז התחילו לספר.